<h1>המכתם</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מאימתי קורין וכו' משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. פי', דהיינו צאת הכוכבים. והכי נמי אמרו רבנן, סימן לדבר צאת הכוכבים. וכיון דסבירא דרבנן הוא, הילכ' הכי, וכן הכריע הריא"ף. וכן דעת הרמב"ם ז"ל. והואיל וכן יש לתמוה איך פשט המנהג ברוב המדינות לקרות בציבור קודם זמן זה הרבה. והר"ש ז"ל כתב שסומכין על הירוש' שאמ' אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת. ומתרץ כדי לעמוד לתפילה מתוך דברי תורה. ויש חולקין ואומ' שלא נאמ' זה הירוש' על קריאה של מצוה, אלא מנהגם היה לקרות פרשת קריאת שמע בתחילת כל תפלתם, כמו שאנו קורין עכשו אשרי, על אותה קריאה אמרו שלא היתה אלא כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה, כלומר, שתעמוד להם זכות התורה. על דרך שאמרו במקום אחר, אני בצדק אחזה פניך. ואפשר שבחרו בקריאת שמע על זה, כדי שיקבלו מלכות שמים תחלה, ויחודו, ויכונו אחר כן כל תפלתם לשם המיוחד. ועל המנהג הפשוט לקרותה מבעוד יום, אמרו שתקנת חכמים גדולי' היתה, משום עת לעשות ליי' הפרו תורתך, שאם יפסיקו בין תפילת המנחה לערבית וילכו איש לאוהליו יתרשלו, או ישכחו מלחזור שם לצאת הכוכבים, ותבטל קריאתה לגמרי. וכן אתה אומ' במה שנהגו לקרותה על פה, אע"פ שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, אלא משום עת לעשות ליי' הפרו תורתך הוא, הכא נמי לא שנא. מכל מקום במקום שאין חבר עיר, יחיד המתפלל לעצמו טוב לו להתאחר ולקרוא בעונתה שהוא צאת הכוכבים. ויש שאמרו שמפני זה חייבו לקרותה, כדי שיצא בה הקריאה בעונתה. וכי תימא איך לא חשו לברכה לבטלה, כשקורין הברכות מבעוד יום, כיון שאינו עיקר זמנה. תירץ ההשלמה דהא אמרינן לקמן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד בברכות, והוא הדין לקורא קודם זמנה מעט. ויש תמה, אם כן יקראו אותה בברכותיה ובכל פרשיותיה. ויש שנותנין עוד טעם למנהג הקריאה מבעוד יום, כיון שראינו בגמ' חכמים הרבה מתנין סעודה בעוד היום גדול, יש שאומרים משעה שקדש היום בערבי שבתות, ויש שאומרים משעה שעני נכנס וכו', ויש שאומ' שהכהנים טובלין, והרבה כיוצא באלו, כדי הן כל אותן החכמים לסמוך עליהם בשעת הדחק שהוא מפני חשש ביטולה לגמרי כדאמרן.
<h2>דף ג.</h2>
ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה. לקמן מפרש לה צרכי עמך יש' מרובי' וכו'. ודוקא בדרך של סכנה, הוא שמתפלל אותו, אבל אי ליכא סכנה, מתפלל הביננו.
מפני שלשה דברים אין נכנסין לחורבא וכו'. מפ' בגמ' מפני חשד, ואפי' ליכא משום מזיקין דהוו תרי, ואפי' ליכא משום מפולת כגון בחורבה חדשה. וכן מפני מפולת, בחורבא שאינה חדשה אפי' ליכא משום חשד. ומזיקין, כגון בתרי וכשירי. וכן מפני המזיקין היכא דשכיחי אפי' ליכא משום מפולת, כגון בחדשה, וליכא נמי משום חשד בתרי וכשירי. והני מזיקין אפשר לפרש כגון גנב או ליסטים או חיה רעה.
<h2>דף ד:</h2>
וכיון דתקון רבנן השכיבנו. כתב הריא"ף ז"ל דהלכה כר' יוחנן דאפילו בתפלת ערבית צריך [לסמוך] גאולה לתפילה, וכיון דתיקון רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא דמי. וכתבו הגאונים, דהוא הדין נמי לברוך יי' לעולם, ויראו עינינו, וקדיש, דהכל בכלל [גאו]לה אריכתא, ולא מיפסקי, דמעיקרא תקנינהו במקום תפלה, ואמרי בה י"ח הזכרות כנגד י"ח ברכות, ובתר הכי שוייה לתפילת ערבית גופה חובה, וההיא ברכה לא זזה ממקומה.
מצוה לקרותה על מטתו. ודוקא פרשה הראשונה לחוד, ודוקא נמי בלא ברכותיה כלל. ומצינו בשם רב עמרם ז"ל שצריך לברך לפניה אקב"ו לקר'. יש שאומ' שאין לזה שורש כלל, וחשש ברכה לבטלה הוא, דאי איתא להאי ברכה, הוה למימרה בעיקר קריאה בשחרית וערבית.
<h2>דף ה.</h2>
אמ' רב [נחמן] אם תלמיד חכם [הוא] אינו צריך. יש שאמרו כשקראה ערבית בעונתה, דהיינו צאת הכוכבים, אבל אי לאו הכי צריך אפי' לכתחלה.
כל הקורא ק"ש על מטתו. פי' סמוך למטתו, כמו ועליו מטה מנשה, אבל לא בגלוי הראש והגוף, כקצת אנשים שקורין כך דרך הדיוטות, ומוטב להם שלא יקראו. מזיקין בדלין הימנו. פי' מזיקה גוף והנפש, שיגן (ריש) [ק"ש] בעדו מכל משחית, והוא גם כן כקבלת מלכותו, ויחוש לבדל מכל מחשבה רעה ומכל אמונה כוזבת. איתי הריא"ף ז"ל ההיא דפרק ידיעות הטומאה דפרי' והאמ' ר' יהושע אסור להתרפאת בדברי תורה, להגן שאני. פר"ש ז"ל דזו דרך תפל' להגן עליו מן הפגעים. והרמ' ז"ל פי' להגן שאני, שתגן עליו שכר הקריאה. והרב ר' מאיר הלוי פי' שם דקודם שבא חולי עליו הוא שמותר לומר אותן הפסוקים וכיוצ' בהן, להגן עליו שלא יחולו חלאים עליו, אבל אם בא לאמרן אחר שהיחלו עליו, אסור, דנראה כלוחש על המכה.
<h2>דף ה:</h2>
כל הנותן מטתו בין צפון ודרום הויין לו בנים זכרים וכו'. פרש"י שלא יכוין מרגלותיו ושמוש מטתו כלפי מערב או מזרח, מפני ששכינה במערב או במזרח. או אפשר לומר שרמז על המצוע שלא ימשך אל הצפוני גם לא אל הימני הרבה, כמו שאמרו עליו שמאל דוחה וימין מקרבת. והויין לו בנים זכרים. שהוא המבוקש לשכר טוב כונתו.
טורפין תפלתו בפניו. פי' במדה שהוא מודד בה מודדין לו, כשהוא גורם לזה שמתפלל בטירוף ובבהלה ומקצר ועולה מפני[ו]. ופרשוה רבנן בתפלת ערבית כמו שכתב הריא"ף ז"ל. ויש שאומ' בבתי כנסיות דידהו דהוו חוץ לעיר, אבל בבתי כנסיות דידן לית לן בה.
<h2>דף ו:</h2>
כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו. פי' מי שאין בית הכנסת בעירו כגון שאין שם עשרה, הוא שראוי לו ליחד ולקבוע מקום כבוד להתפלל שם. וכך היה עושה אברהם אבינו, ולפיכך אלהי אברהם בעזרו, ולכך נקרא תלמידו, שלומד ממעשיו הטובים. היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה. פי' שממהר לצאת שמואס בו.
כל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע וכו', פי', שמראה עצמו כאלו אינו רוצה להיות מכלל המחננים לפני הש'. אמ' ליה כדובר שקלת ממרך. פי' בדאי כלומ' רשע, רשות נטלת מאדניך שאתה מחזיר פניך ממנו, ובר הוא רשות, כמו דעיילו בבר. ואית דגרסי כדובר קיימת קמה מרך, פי' דו הוא לשון שנים, כמו טן דו, והכי קאמ' כשתי רשויות אתה עומד לפניו, שנראה כמו שאתה עושה רשות אחרת.
<h2>דף ח.</h2>
לעולם יכנס אדם לבית הכנסת שיעור שני פתחים, פי', שישהא משנכנס שם שיעור מהלך שני פתחים קודם שיתחיל להתפלל, כדי שתתישב דעתו. ויש מפרשים יכנס לתוך בית הכנסת שיעור שני פתחים, כדי שלא יתן פניו ועיניו בהולכי דרכים.
אוהב יי' שערי ציון אוהב יי' שערים המצויינין בהלכה. יש מפרשים כ...תפלה נעשית בבתים המצויינים, כלומ' במקום תורה. ויש מפרשים כפשוטו, אוהב מקום מרבץ תורה. היכא דיתבי וגרסי. פי' והוא שיש לו שם עשרה, וכן דעת הר"מ ז"ל.
פירו': בין פסוקא לפסוקא. פירשו בו שהיו נוהגים לתרגם הפסוק ומבעיא ליה בעודו מתרגם: מאי תיקו. וכל תיקו דאיסורא לחומרא ולא התירו אלא בין גברא לגברא ודוקא לצאת אבל לספר לא ואפי' ספר תורה סגור בנתים כן כתבו בשם ה"ר יונה זצ"ל. ויש קצת ראיה מסוטה (לט.) דקתני כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפי' בדבר הלכה ולא קתני בעוד ספר תורה פתוח: מהדר אפיה. כדי שיכוין (בברכתו) בגרסתו וכתב הרא"ה ז"ל דמשום שהיה רב ששת סגי נהור הוא שהיה פטור מקריאת התורה דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרן על פה. ולשון הריא"ף ז"ל קאמרי רבנן דוקא רב ששת דתורתו אומנותו אבל להורות לאדם ששואל לפי שעה או לפרש לו דבר אסור מהא דכיון שנפתח ספר תורה וכו'. וכתבו בשם הרב בעל ההלכות ז"ל דהני מילי בשאין בבית הכנסת עשרה זולתו אבל יש עשרה זולתו מותר לספר ובדבר הלכה דוקא ושידבר בלחש אבל לדבר בקול שמבטל קריאת התורה אסור דמקרא ילפי' בסוטה פרק אלו נאמרין [שם] דכתי' [נחמיה ח] ובפתחו עמדו כל העם כלומר שתקו והיו שם כמה עשרות. [נמוקי יוסף]
בין פסוק לפסוק מאי. פי', לצאת בין פסוק לפסוק, [בשעה] שהמתרגם קורא הפסוק. דאי לא תימא הכי [נמצא] שהפסיק בין פסוק [לפסוק] שיעור כדי לצאת. אמ' אנן בדידן ואינהו בדידהו. אוקימנא הרי"ף ז"ל דוקא רב ששת דתורתו אומנותו, אבל איניש אחרינא לא, דהא אמרי' כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפי' בדבר הלכה. ואית דאמרי דכי ליכא עשרה דצייתי, ולהכי שרי ליה. ור"ת ז"ל תירץ דכי אמרי' אסור, הני מילי לדידהו דלא מברכי אלא הפותח והחותם בתורה, וצריכי לאיזדהורי דלא יספרו אפי' בדבר הלכה, כי היכי דלא להוי הפסק בקריאה, אבל רב ששת דהוא סגיא נהור ולא הוה יכול למיקרי בתורה, לא איכפת ליה אם יפסיק אם לאו, והיינו דקאמ' אנן בדידן ואינהו בדידהו, כלומ', אנן בדידן תנן דלא איפשר לן בתורה שבכתב, נעסוק בתורה שבעל פה. לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור. כלומ', שיקרא הפרשה לעצמו, כמו שמשלימין אותה בצבור בכל שבת ושבת
<h2>דף ח:</h2>
פעמים שאדם קורא ק"ש פעמים וכו'. כל הנך שמעתתא הילכתא נינהו לדעת הריא"ף ז"ל. וכן הוא דינא, כל אדם חייב לקרותה בעונתה שהוא תחלת הלילה, ואין לאחר אותה אם לא מפני טרדה גדולה. מיהו, אפי' הזיד לאחרה, מצותה עד שיעלה עמוד השחר, ויוצא בה ידי חובתו. אבל לאחר עמוד השחר, לא יצא בה ידי חובה, אלא מי שהיה שכור או חולה או אנוס כיוצא באלו, והוא שיקראנה קודם הנץ החמה. וכן נמי בלבד שלא יאמר השכיבנו.
<h2>דף ט:</h2>
וזמן ק"ש של יום, מצותה סמוך להנץ החמה, לא קודם לכן, אלא אם כן היה משכים לצאת לדרך אם קראה משיעלה עמוד השחר יצא בדעבד, אבל לכתחילה לא, כך כתב הרמב"ם ז"ל. והר"ז אקשי על דעת זה, מההיא דתנן המשכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע וכו', וכשיגיע זמן ק"ש קורא, וההיא ודאי משעלה עמוד השחר איירי, כיון דתוקע, ואפ"ה אמ' לכשיגיע זמן ק"ש, אבל השתא [לא]. ולא [קשה] דהכי קאמר מביאין לו שופר או לולב מפני שאי אפשר לו בהן בדרך, אבל ק"ש שאיפשר לו לקרותה בעיקר זמנה יקראנה שם אם ירצה, אך [אם] הוא מתירא שלא יוכל לכוין ולקרותה כראוי בדרך, ודאי יקראנה קודם צאתו, כדעת הריא"ף ז"ל. לכך הכריע ההשלמה דודאי זמן קריאת שמע של שחרית קודם הנץ החמה, ואפי' לכתחלה, ואפי' אינו רוצה לצאת לדרך, ככולהו תנאי דפליגי חד אמ' משיכיר בין תכלת ללבן או בין זאב לכלב או בין חמור לערוד. וההיא דהמשכים לצאת לדרך, איירי במשכים מכל הנך שיעורי, ולהכי אמ' לכשיגיע זמן ק"ש קורא. וההיא דותיקין לא אמר דקרו עם הנץ החמה אלא משום דזמן תפלה בצאת החמה, כדמשמע מקרא דיראוך עם שמש, והם רוצים לסמוך גאולה לתפילה.
אחרים אומר' כדי שיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירהו. מפ' בירוש' במאי, אי ברגיל אפי' ברחוק נמי חכים ליה, אי בשאינו רגיל, אפי' בקרוב נמי לא חכים ליה, ומתרץ ברגיל ושאינו רגיל, כגון אכסנאי דאזיל ואתי לקיצין. לתפילין כאחרים, פי' דמצות תפילין הוא ביום, כדכתי' מימים ימימה, וצריך שיאור היום כדי שיראה את חברו בריחוק ארבע אמות ויכירהו. וטעמא דבעינן האי שיעורא, משו' דדרשי' גבי תפילין וראו כל עמי הארץ וגו' אלו תפילין שבראש. והקשה הראב"ד ז"ל דהא אסיקנא הילכתא בעירובין דלילה נמי זמן תפילין הוא. ותירץ, דהני מילי לענין מיחלץ דלא חליץ להו אם היו עליו מבעוד יום, אבל לענין אנוחי לכתחלה לא מנח להו אלא לאחר שיאור היום, כדי שיראה את חבירו וכו'.
<h2>דף י:</h2>
מנין למתפלל שלא יעמוד במקום גבוה. פי' הגאונים דוקא שאינו גבוה עשרה, ואינו מוקף מחיצות, אבל גבוה עשרה או מוקף מחיצות לית לן בה. הילכך אלו המתפללין על הבימות של בית הכנסת אין מוחין בידם. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק החמישי בהלכות תפלה דדוקא במקום גבוה משלושה טפחים ולמע', אבל במקום גבוה [י' טפחים] ויש בו רחב ד' אמות או יותר הרי הוא חלק רשות לעצמו, וכן אם היה מוקף מחיצות אפי' אין בו רחב ד' אמות.
המתכוין צריך שיכוין את רגליו. ומפרש בירוש' שסומך עקביו ומפריד אצבעותיו. כדכתי' ככף רגל עגל. וכל זה הוא כדי שיראה אדם את עצמו בעמדו בתפילה, כאלו הוא מלאך עומד לפני השם באימה וביראה.
כל האוכל ושותה קודם שיתפלל עליו הכתוב אומ' ואותי [וגו']. ומכל מקום אע"פ שחטא חוזר ומתחיל, דמי שאכל שום וריחו נודף לא יאכל עוד שום ויהיה עוד ריחו נודף.
<h2>דף יא.</h2>
העושה כדברי בית שמאי לא עשה ולא כלום. ומשמע דלכתחלה קאמ', דהא בדיעבד יצא. וכן דעת הראב"ד. ופיר' לא עשה ולא כלום לדעת בית הלל. שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות. ודוקא בדבר שאיפשר בו לביטול מצות ק"ש, שאם יהא בדרך במקום צר שלא יוכל להטות, יבטל המצוה, וכהאי גונא קפדי בית הלל. אבל במקום דליכא ביטול מצוה לא קפדי.
<h2>דף יא:</h2>
ור' יוחנן אומ' הערב נא. פי' הראב"ד ז"ל דאינה ברכה בפני עצמה, אלא סיום ברכה דלעסוק, דפתיחה וחתימה אית בה כברכת אשר בחר בנו. אמר רב פפא הילכך נמרינהו לתרויהו. אע"פ שאשר בחר היא מעולה, שהערב נא יש בה הזכרת בקשת רחמים שלא נכשל בהן. ויש אומ' דהכי קאמ' רב פפא נימרינהו לכולהו, כדי שיאמר כנגדן מקרא ומשנה ותלמוד כדי שיצא ידי חובה. כמו שאמרו רבותי' ז"ל לעולם ישליש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד, ומפרשי' לכל יום, ולכך נהגו לומ' מקרא, פרש' את קרבני. משנה, איזהו מקומן. תלמוד, זה ר' ישמעאל.
למשנה אינו צריך לברך, לפי שאין הוראה יוצאה ממנה. לתלמוד אין צריך לברך, לפי שהוא דרך משא ומתן ואינו כקורא. לתלמוד צריך לברך, לפי שעיקר ההוראה יוצאה מן התלמוד, למדרש, כשדורשין הפסוקין כגון בראשית ברא וכיוצא בו. הא דרב המנונא מעולה שבברכות, לפי שמזכיר בה שבח ישראל ושבח התורה.
שכבר נפטר באהבה רבה. אבל בקריאת ספר תורה אפי' לאלתר צריך לברך, לפי שקריאת ספר תורה הוא כהנחת תפלין, שאם מניחן מאה פעמים ביום מברך בכולן, ובשאר קריאות אם אינם לאלתר צריך לברך.
<h2>דף יב.</h2>
פתח בדשיכרי' וסיים בדחמרא. פר"ש ז"ל כולה שמעתא באדעתא, כלומ', פתח ובריך ברוך אתה שם מלך העולם אדעתא דשיכרא, לומ' שהכל, ונסתכל שהוא יין, ולא הוציא מפיו שהכל, אלא אמר בורא פרי הגפן, יצא, דאפי' סיים בדשיכרא יצא, כדתנן על כולם אם אמ' שהכל יצא, וכולה על דרך זה, והא דשחרית וערבית. והראב"ד ז"ל פירשה בדרך אחרת, כך, פתח בדשיכרא וסיים בדחמרא, שאמ' בא"י אמ"ה שהכל נהיה בדברו [בורא פה"ג], וכולה על דרך זה. וכן הוא דשחרית וערבית פתח ביוצר אור וכו', שאמר ברוך אתה יי' יוצר אור אשר בדברו מעריב ערבים. והרמ' ז"ל משמע דגריס אדעתא, ופסק דהכל תלוי במה שהיה בדעתו לומ' כשאמ' ברכה ומלכות, ולא במה שהוציא בשפתיו.
פתח בדנהמא וסיים בדתמרי יצא. ואפי' סיים בדנהמא, דאמ' הזן את העולם, ולא אמר על העץ ועל פרי העץ יצא. מאי טעמא דתמרי מיזן זייני, כלומ' שהן מזון כחמשת המינין, אבל לא קאמ' דזייני לחוד, דהכי אסיקנא בערובין דכל מילי זייני חוץ ממים ומלח, אלא דהוו מזון ממש קאמ', ויוצא עליהן בברכת המזון. והוא הדין נמי ליין דמסעד סעיד. אבל בשאר פירות דשבעת המינין אי (בברכת) בריך הזן לא יצא, ולא אמרי דעדיפי שלש ברכות מברכה אחת מעין שלש. וכן כתוב בהשלמה.
כל שלא אמ' אמת ויציב שחרית ואמת [ואמונה] ערבית וכו' שנ' להגיד בבקר חסדך. פי', דברכת אמת ויציב מספר ומאריך להגיד חסדיו של הקב"ה בענין הגאולה, ואמת ואמונה על שם שמאמין בהקב"ה ומפקיד רוחו בידו בלילה ומחזירו לו ביום, כמו שדרשו גבי חדשים לבקרים רבה אמונתך, שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מפקיד כלי שבור לחבירו ומחזיר לו שבור, הקב"ה אינו כן שאדם מפקיד בידו בלילה נפשו שבורה ויגעה מעמל היום, ובבקר מחזירה לו חדשה ושלימה, הה"ד חדשי' לבקרים רבה אמונתך.
כשהוא כורע כורע בברוך. פי' בגמ', משום דכתיב מפני שמי נחת הוא.
<h2>דף יב:</h2>
המלך הקדוש והמלך המשפט, פי', כדי שיפחד ויירא ויחזור בתשובה. ופרש' ז"ל שלשון המלך המשפט, הוא כמו מלך המשפט, כדכתיב הארון הברית, והוא כמו ארון הברית. ולפי' זה אם אמ' מלך המשפט יצא. והראב"ד ז"ל אמ' שהפלגת השבח הוא, רוצה לומר, שהוא המלך הוא המשפט והוא החכמה, ואינו לוקח חכמתו וממשלתו מדבר שהוא חוץ ממנו, ואם אמ' מלך המשפט לא יצא.
<h2>דף יג.</h2>
אם כיון לבו יצא, מפרש בגמ' דלאו למימרא דבעי דמכוין לבו לצאת, דהא מצות אינן צריכות כונה, אלא כיון לבו לקרות. כלומ' דמעיקר' היה קורא להגיה, ואם עכשו קורא כעוסק לא דמגיה, יוצא. ויש מפרשים משום דקורא להגיה קורא את המילות ככתבן, ואותם בלא וו' קורא אתם, אינו יוצא בקריאה זו, והכי הילכת'. מיהו כי אמרי' דסגי בכונת קריאה לחוד, הני מילי קראי, אבל בפסוק ראשון בעי טפי, וצריך כונת הלב. וקשיא איך הוא יוצא בקריאת הפרשה לבדה בלא ברכות ובלא שאר פרשיות, וברכות עצמן מעכבות. ויש לומר, דהתם דאמרי' דברכות מעכבות מיירי בצבור, והכא ביחיד. ויש אומרי' דהכא איירי במי שתורתו אומנותו. ואם כן קשיא הא דפסוק ראשון היה ק"ש של ר' יהודה הנשי', דהכא בעינן כולה פרשה. ויש לומ' דקורא במקום אחר הוא דסגי ליה בפסוק ראשון, אבל הכא דקרי בההיא פרשה צריך לגמור את כולה. אבל הרב בעל השלמה ז"ל [כתב] דבדיעבד אין הברכות מעכבות כלל, ויצא בקריאה לבדה בלא ברכות, דכל המצות אם עושה אותן בלא ברכה יצא, וכסתמ' דהא מתני' נמי, דקתני יצא.
<h2>דף יג:</h2>
שמע ישראל עד כאן כונת הלב. כתב הרב בעל השלמה ז"ל, שלש כונות חלוקות זו מזו יש בקריאת שמע, כונת הלב, כונת קריאה, כונה לצאת ידי חובה. כונת הלב לפסוק ראשון, כונת קריאה לכל הפרשיות, כונה לצאת לא מעכבא. ויש כונה אחרת שלא יעסוק במלאכתו בפרק ראשון משום דלא לישווייה עראי. כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו. אמ' רב אחא ובדלת. פי', שאם יאריך באלף משמע אי חד. ואם יאריך בחית לא יהא ניכרת קריאת הדלת. עד כמה כדי שתמליכהו וכו'. יש מפרשים שממליכו בניענוע (ראשון) [ראשו]. וכך פי' רבינו האי ז"ל, ואמר דר' כשהיה מעביר ידיו על גבי עיניו כדי שלא יראו בכונת הלב והנענוע חוכא וטלולא.
עד על לבבך בעמידה. שאם היה מהלך עומד עד שיקרא עד כאן ותו לא, וטעמ', משום דמשם ואילך כתוב ובלכתך בדרך, מכלל דאפי' מהלך קורא. והראב"ד לא פסק כרבא כדעת הריא"ף, וכתב דנהי דכונת הלב אינה אלא בפסוק ראשון, מיהו המהלך צריך עמידה עד על לבבך, כי היכי דלא לישויה עראי, כי היכי דפסקינן לקמן דבטלין ממלאכתן עד סוף פרק ראשון משום האי טעמא, וכי תימא אם כן נבעי....
<h2>דף יח.</h2>
והא דאמרי' לעיל דשומר המת פטור מק"ש. פי', שומרו מן העכברים, כדדרשי' דכותיה בפסוק ומוראכם וחתכם וכו' תינוק חי אינו צריך לשומרו, עוג מלך הבשן מת צריך לשמרו מן העכברים.
<h2>דף יט.</h2>
כל המספר אחר מטתו של תלמיד חכם נופל בגהינם דכתי' והמטים עקלקלותם יוליכם יי' את פועלי האון. פי', סמוך לפסוק זה היטיבה יי' לטובים ולישרים בלבותם, בתחלה דבר מן הטובים ואחר דבר מהרשעים המספרי' בגנותם, ואמ' והמטים עקלקלותם, יהי חלקם אבדון ומות כחלק אדם רשע, וזהו יוליכם השם את פועלי האון.
<h2>דף יט:</h2>
הרואה את הפנים פטורה. פי' הרואה היקף חלל מושב השורות, משום דהם [עומ]דים לנחם האבלים, ויש להם דין פנימיים העומדים סביב האבל לנחמו כמו שאמרנו הפנימיים פטורים והחיצונים חייבי'. ושאין רואה את הפנים חייבת, דיש לה דין כחיצונים הבאים לכבד האבלים ולא לנחם ואין להם טירדא.
המוצא כלאים בבגדו (כ)פשטו ואפי' בשוק. ואסיקנ' בגמ' דודאי הילכתא היא, וכן פסק הרמ' ז"ל, ואפי' תלמיד [חכם], משום דאין חכמה ואין תבונה וכו'. ודוקא בכלאים דאוריתא דבעינן שוע דהוא מנופץ, תרגום של וטח את הבית וישוע. ונוז, פי', תפורים צמר ופשתים יחדו. כאלו בגד אחד, או בגד ארוג בצמר ופשתים. וטווי, מבואר הוא. ומדרבנן או שוע או טווי או נוז. ומדאורית' כלאים אינו נוהג אלא בבגדי מלבוש משום לא תלבש שעטנז, וכתי' לא יעלה עליך, ומדרבנן אפי' כר וכסת שמא תכרוך נימא על בשרו. ויש שאוסרין שלפעמים מוציא הצמר או הנוצה או התבן מהם ופושטם על בשרו דרך מלבוש. ובכל אלו דרבנן אינו צריך להפשיט עד הבית.
<h2>דף כ:</h2>
בעל קרי מהרהר. פי', דעזרא תקן טבילה לבעל קרי, ואינו יכול לעסוק בתורה עד שיטבול, וסמך על מתן תורה דכתי' אל תגשו אל אשה, וגבי תלמוד תורה כתי' והודעתם לבניך, וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני יי' אלהיך. מהרהר בלבו. והרהור כדיבור, ומשום דק"ש [ד]אוריתא מהרהר, אבל ברכות דמדרבנן אינו מהרהר. ועל המזון מברך (לפניו) בהרהור לאחריו אבל לא לפניו. משום דברכת המוציא דרבנן וברכת המזון מדאורית', דכתיב ואכלת ושבעת וברכת. וכתו' בהשלמה דדוקא בבעל קרי אמרי' דהרהור כדיבור דמי, אבל אדם אחר לא נפיק בהרהור, אע"ג דאם לא השמיע לאזנו יצא, מכל מקום צריך להוציא בשפתיו.
<h2>דף כא.</h2>
אמת ויציב דאוריתא. פי', משום הזכרת יציאת מצרים, דכתי' כל ימי חייך. ופסיק' הילכתא דק"ש דאוריתא. ואם ספק קרא או לא קרא חוזר וקורא, אבל ספק התפלל או לא התפלל חוזר ומתפלל ב[ת]ורת נדבה, שאומ' אם התפללתי תהא זו נדבה ואם לא התפללתי תהא זו חובה. ואפי' ודאי התפלל יכול להתפלל כר' יוחנן. ודוקא יחיד אבל צבור לא, דצבור אין מביאין עולת נדבה. ורבי' אפרים חולק על זה. והרמ' והריא"ף סברי דלא מצלו. וכשהיחיד מצלי נדבה דוקא בחול, אבל לא בשבת ולא ביום טוב, דנדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב. וצריך שיחדש דבר בכל ברכה מן האמצעיות בחול כשיתפלל נדבה, ואם לא חדש אלא באחת דיו.
והא דאמרי' לעיל ספק קרא שמע ספק לא קרא דחוזר. משום דק"ש דאוריתא. פי' הרב ר' משולם חוזר וקורא בברכותיה. ויש מביאין ראיה מדאמרי' הקורא מכאן ואילך לא הפסיד, ואמרי' לא הפסיד בברכות. ולא נהיר דשאני התם דודאי לא בריך כלל.
היה עומד ומתפלל ונזכר שכבר התפלל פוסק. ואפי' באמצע הברכה יש מפרשים פוסק אם ירצה ואם לאו גומר בתורת נדבה. והריא"ף פי' שאין לו רשות לגמרה, כיון דהתחיל בתורת חובה, וכן הראב"ד וכן בעל ההשלמה.
הני בני בי רב דטעו ומדכרי של חול בשבת. פי' יתפלל י"ח מהו. אמ' ליה גומר לאותה ברכה כדמפ' טעמ'. וכתב בעל ההשלמה דדוקא בשאר תפלות, אבל במוסף אינו גומר דהא לא שייך למהוי בר חיובא, דאם כן במוסף ראש חודש דליכא משום כבוד לימרו נמי במוסף שמנה עשרה. והראב"ד ז"ל כתב דבמוסף נמי גומר.
<h2>דף כא:</h2>
הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפלל אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור למודים. דקסבר יחיד אומ' קדוש ולהכי לא [יתחיל] אם לא עני עם הצבור. וכי תימא והא דכולי עלמ' דיחיד אומ' מודים, ואפ"ה בעי' דיגמור עד שלא יגיע שליח ציבור למודים. איכא למימר דשאני מודים דאע"ג דאמ' ליה יחיד, אי לא אמ' עם הצבור נראה ככופר, שהכל כורעין והוא אינו כורע. והילכתא דאין יחיד אומ' קדוש דמעומד, וצריך שיתחיל ויגמור עד שלא יגיע שליח צבור לקדוש, וכל שכן למודים. וכתבו הגאונים דמתחיל עם שליח צבור מלה במלה עד סוף קדושה, ואם התחיל קודם שליח צבור, שותק, ושומע כעונה, ולא חשיב הפסקה. ואית דאמרי דאם שתק הוי כעונה והוי הפסק. ויחיד אומ' קדושה דמיושב דאינה אלא ספור דברים. וכן כתב הרמ' ז"ל בתשובת שאלה. ואע"פ שבספר אהבה כתב דיחיד מדלג אותה, קסבר דהלכה ואין מורין כן, אבל בקדושה דובא לציון דברי הכל יחיד אומרה.
<h2>דף כב.</h2>
נהוג עלמ' כתלת סבי. כר' יאשיה בכלאים, דאמ' אינו לוקה עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. דר' יאשיה דייק לישנא דקרא דכתיב לא תזרע כרמך כלאים, כשהוא אומר כלאים משמ' תרי, וכרמך דהוא חרצן תלתא. אבל חטה ושעורה לחוד בחוצה לארץ שרי. וחטה וחרצן או שעורה וחרצן נמי אסור. ואפי' בכרם הזרוע אם זרע אחד יש שאוסרין, והביאו ראיה מהא דהמעביר עציץ נקוב בכרם. ובעל השלמה פי' דההיא איירי בשני מיני זרעים, דכיון דאיכא חטה [ושעורה] וכרם אסור, דנהי דלא לקי אלא במפולת יד אבל איסור איכא. ובמין אחד בכרם כתב הרב ר' משולם דמותר באכילה, דכיון דנהוג עלמא כר' יאשיה לא אמרי' פן תקדש (אפי') [אלא] בג' מינין. ועוד דהתם בקידושין אמרי' רב נחמן ורב ענן חזיוה לההוא גברא דהוא זרע ביני גופני אמ' ליה ליתיה מר ולישמתיה אמ' ליה לא צהריתו לא קי"ל כר' יאשיה, מכלל דר' יאשיה שרי. והרמ' ז"ל כתב דמותר לזרוע ירק בכרם, אבל אסור הוא באכילה.
כר' אלעאי בראשית הגז. פי', ואין מקפידין לתת ראשית הגז לכהן משום דנהגו כר' אלעאי דאמ' אינו נוהג אלא בארץ. וכת' ר"ש ז"ל חולין דהוא הדין למתנות דזרוע ולחיים וקיבה דאין חייבין בהם בחוצה לארץ, דלר' אלעאי חד דינא אית להו, ותרויהו מתרומה גמר להו, בראשית הגז כתו' ראשית גז צאנך תתן לו, ובתרומה ראשית דגנך, וגבי תרומה כתי' והיה באכלכם מלחם הארץ. כר' יהודה בן בתירה, הא דאמרן.
בעל קרי אינו צריך לא טבילה ולא נתינת ט' קבין מדר' יהודה בן בתירה. ועוד, דהא אמר ליה לאותו תלמיד פתח פיך, לומר, פתח פיך בלא טבילה ובלא נתינת ט' קבין. ויש אומ' דוק' לדברי תורה, אבל לתפלה צריך.
<h2>דף כב:</h2>
היה עומד בתפלה ומצא צואה כנגדו תפלתו תועבה. יש מפרשים דהוי מעות לא יתקון, ולא יחזור ויתפלל. הטעם משום שהיה לו להביט קודם שיתפלל. ויש שאומרים שחייב לחזור ולהתפלל, וכן דעת הריא"ף והרמ' ז"ל.
היה עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו ממתין עד שיכלו המים וחוזר. פי', וצריך שירחיק משם ד' אמות, או יתן מים עליהם על קרקע ועל בגדיו. ויש אומרי' שעל בגדיו אינו צריך משום דמכוסין הם, ואמרי' לקמן לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד. ואחר כך חוזר לתפלתו.
הריא"ף ז"ל אייתי ההיא דגרסי' בפרק בני העיר משתין משהא כדי הילוך ארבע אמות. ואיכא דמקשו מאי אריא משתין, תיפוק לי דצריך להרחיק מימי הרגלים ד' אמות, וכיון דמרחיק ודאי שוהה. ולא קושיא היא, דאיפשר דהשתין בכלי וסלקוהו משם, או השתין על שפת הנהר או בבור. אי הכי קשיא דאמרי' לעיל ממתין עד שיכלו. יש לפרש שיגמור כל צרכו ומרחיק אחר כן ארבע אמות, וחוזר ומתפלל. ויש לפרש שיכלו המים מן הקרקע שיבלעו במקומן שלא יהא טופח, כדאמרי' לקמן.
<h2>דף כג.</h2>
ואם שהה כדי לגמור את כלה חוזר לראש, ואם לאו, חוזר למקום שפסק. ואע"ג דבהלל ומגלה אפי' שהה כדי לגמור את כלה חוזר למקום שפסק. שאני תפלה דרחמי נינהו והוא כעומד בפני המלך, דאם נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק, זהו דעת הריא"ף ז"ל, והרמ' ז"ל. אך הראב"ד ז"ל כתב דהא דפסק מחמת ריחו כגון זה שמים שותתין על ברכיו והיה ריחו מפסיקו מלקרות, בהא כולי עלמ' מודו בין בק"ש בין בהלל ומגלה ושאר מצות, אם שהה כדי לגמור את כלה חוזר לראש. ואם לא שהה, בתפלה חוזר לראש אבל בהלל ומגלה חוזר למקום שפסק, אבל אם פסק מחמת דבר אחר אפי' שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק, ואפי' בתפלה, וכל שכן בשאר מצות.
איבעיא להו מהו שיכנס אדם לבית הכסא קבוע בתפליו בראשו וישתין מים וכו'. פרש' ז"ל שהוא מקום קבוע ונשתמשו בו לגדולים, ולהכי [איבעי] מי חיישי' שמא יפנה, או לא. והראב"ד ז"ל כתב דלא גרסי' קבע, דהא אסיקנא דחולצן ברחוק ד' אמות ואוחזן בבגדו בידו, אלא בבית הכסא עראי קא מיבעיא ליה, ואסיקנא דאסור שמה יפנה בהם. ותמה אני על זה הלשון איך שביק בית הלל ונקיט בית שמאי, דבית הלל סברי אוחזן בידו ונכנס. ועוד דהא חזינן בגמ' דמשום מעשה שהיה שיהא אוחזן בידו ונכנס, ולא קתני חולצן ברחוק ד' אמות. ואית דגרסי שמא יפיח בהם, כלומר, אפי' לא יפנה איכא למיחש שמא יפיח בעודו משתין. ועוד מטעמא דניצוצות אסור כדלקמן.
הלכה גוללן כמין ספר ואוחזן בימינו כנגד לבו. פי', אע"פ שהשמאל נבחרה להנחת תפלין, עכשו אוחזן בימינו. ואיפשר מפני שיש לו לקנח בשמאל כמה שאמרו אין מקנחין בימין אלא בשמאל. לא אמרן אלא בכלי שהוא כליין. פי', כי בעינן כיס טפח הני מילי בכלי שהוא כלי שלהם, כלומר, שמיוחד להניחן בתוכו, אבל בכלי שאינו מיוחד להם, אפי' פחות מטפח נצלין בתוכו, כדאשכחן דפחים קטנים מצילין באהל המת, והכי איתא בגמ'. ור"ש פי' משום צמיד פתיל.
<h2>דף כג:</h2>
לא יאחז אדם תפלין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל. פי', שטריד בשמירתן, ומסיח דעתו מתפלתו. ולא ישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי. פי', בעודן בידו, שמא יפלו מידו בתוך שנתו.
ולא ישתין בהם. פי', בעודן בידו, דאע"ג דשרו בבית הכסא קבוע כדאמרי' אוחזן בידו ונכנס, מכל מקום בבית הכסא עראי אסור, משום דבית הכסא עראי כ[ש]משתין מיד בלא גדולים, הוא משתין מעומד, וניצוצות נתזות על רגליו, וצריך לשפשף אותן הניצוצות בידיו, כדאמרי' התם ביומא שמא יחשדוהו לשפכה ויוציאו לעז על בניו שאינן שלו, ולפיכך אין ראוי ליטול תפלין בידיו, אבל בבית הכסא קבוע שנפנה בו והוא מיושב אין הניצוצות נתזות על רגליו, ואין צריך שפשוף ולפיכך יכול לאחוז בידיו. ולפי מה שכתב הרמ' בזה משמע דבית הכסא קבוע הוא עשוי בחפירה, והוא הדין שם ואין ניצוצות ניתזות בו, אבל בית הכסא עראי אין שם חפירה וניצוצות ניתזות על רגליו, אלא אם כן הוא עפר תיחוח וכיוצא בו.
סכין קערות כוסות וככר ומעות כיוצא בהן. ופי' ר"ש, סכין שמא יזיקנו, קערות שמא תשפך, וכוסות הכי נמי, וככר שמא יפול במקום מלוכלך, מעות שמא יאבדו. והרמ' ז"ל כתב דתפלין כרוכין בידו ישן בהם אפי' שינת קבע, ובמונחין בידו ישן בהם שינת עראי, אם אין עמו אשה. והכי איתא במס' סוכה.
הנכנס לסעודת קבע חולץ תפליו. פי', שמא ישתכר בסעודה. עד אימת עד זמן ברכה. וכן הלכה. כתב הרב רבינו אפרים ז"ל מדאמ' עד זמן ברכה ולא אמר לאחר ברכה, ש"מ דקודם ברכה מניחן בראשו, וש"מ דמסלק את הטבלה והן עליו, ונוטל ידיו ומניחן בברכותיו, ואחר כך מברך ברכת המזון, ולא ניחוש לתיכף לנטילת ידים ברכה, דמצותן עדיפא. האי סודרא דאזמנה לתפלי וצר ביה אסור לצור ביה פשיטי. פי' אפי' בזמן שאין התפלין צרורי' בו, דתשמיש קדושה [הוא] ואין נוהגין בו חול.
האורג בגד למת אביי אמ' אסור, משום [דהזמנה] מילתא היא, ודעתו דאסור בהנאה אע"פ שלא נגע בו המת, והיינו טעמיה דאשכחינן גבי מת [ותמת שם] מרים וגבי עגלה ערופה וערפו שם את העגלה בנחל, וכשם שעגלה ערופה אם......
<h2>דף כד.</h2>
כתב הריא"ף ז"ל קי"ל כרב יוסף דאשתו כיון שכגופו היא, וקרא מסייעו דכתיב והיו לבשר אחד, קורא ק"ש במטתו עמה, ובלבד שיחזיר פניו לצד אחר, ואע"פ שנוגע עמה בעגבות אין בכך כלום.
<h2>דף כד:</h2>
להתעטף. פי' הראב"ד ז"ל אם נשמטה טליתו מעל כתפיו לא יגביה ויחזור ויתעטף בה כדי להתעסק בדבר אחר בתוך תפלתו. והגאון פי' שלא יעמוד בשעת תפלתו מעוטף, אלא כמו ששליח צבור בשעת תפלה מעומד.
ואסור להניח ידו בסנטירו בשעת תפלה כאדם [המחשב] בעסקיו. ויש אומרים אפילו שלא בשעת תפלה משום גסות הרוח. והריא"ף גריס ואסור להתעטף ולהניח ידיו בסנטרו ופי' ר' יהונתן ז"ל כאדם המניח ידו שלא יראו פתיחת פיו, ולא נהיר ל[ן מאי] איסורא קא עביד. והאי דאמרי' לעיל הנושא משוי בראשו ותפלין בראשו אם פיו תפ... בידו מתמעטת ככובד המשאוי מותר.
המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה. פי', לאו במשמיע לאזנו בלחוד קאמר, דהא מצותה כך היא, אלא שמשמיע לאחרים. והוא מקטני אמנה, כאילו אינו מאמין שישמע השם תפלתו, אלא אם כן מגביה קולו. והמגביה קולו בתפלתו. שצועק בקול גדול, הרי הוא כנביאי שקר, דכתי' עליהם ויקראו בקול גדול. הני לאו בשליח צבור איירו כלל. גיהק ופיהק בתפלתו פי' גיהק נוטריקון גו [הקים] והוא שקורין אשטרילר. פיהק פיו הקים, והוא שקורין בדלר. ורבי' שלמה ז"ל פי' נוטר'.
והרק בתפלתו כאלו רק בפני המלך. ורוקק בבית הכנסת שלא בשעת תפלתו, פסקי' בפרק הרואה דמותר. וכן אמ' בירוש' ר' יונה רקיק ושייף לה בקרקע ברגלו. ועכשיו כש[יש] שם גמי מותר לכל. וכן מצאתי בשם הראב"ד ז"ל דאפי' הרק בתפלתו אם יש שם גמי מותר, דכיון דאינו נראה, הוי כמבליעו באפרקסותו, ודין הוא דעדיף טפי דרחיק טינוף מיניה.
היה עומד בתפלה ונתעטש. פי' לאנסו, שלא יכול להעמיד עצמו, אומר ריבון העולמים וכו'. למקום שפסק. כתב הראב"ד ז"ל דאם שהה כדי לגמור חוזר לראש. ויש שואלין דלעיל [כב:] דמים שותתין על ברכיו אמאי לא מצריך ליה האי ריבון העולמים. ותרץ דשני משום דהתם חוזר לראש אפי' לא שהה כדי לגמור משום דגברא דחיא הוא, וכיון שלא עלתה לו תפלה אין צריך להתודות על זה. ועוד יש לתרץ שזה שיצא ממנו רוח לאנסו לא הוי פושע כשלא בדק עצמו יפה קודם תפלה, שדבר זה הוא ענין בא פתאום אפי' לגוף נקי, ולפיכך צריך התנצלות בזה ואומ' רבון העולמים, אבל ההוא דמים שותתין דומה לפשיעה יצא לו בדק עצמו יפה קודם תפלה, לא אירע לו כך ואין לו התנצלות כן.
והילכתא לבו רואה את הערוה אסור, דכתיב ולא יראה בך ערות דבר ומכאן למדנו שאסור לקרוא ק"ש ולהתפלל בלא מכנסים או בלא חגור בין לבו וערותו, וכן נראה מדברי הרמ' ז"ל.
היתה טלית חגורה לו על מותניו. פי', והיא משולשלת ממתניו ולמטה קורא ק"ש, אע"פ שהוא ערום ממתניו ולמעלה, וליכא קלות ראש למי שאיפשר לו, אבל לתפלה אסור עד שיכסה את לבו, משום לעמוד בפני המלך.
<h2>דף כה.</h2>
איתמר צואה על בשרו. פי' והיא תחת בגדו ואין ריחה נודף. או שהיו ידיו מטונפות מבית הכסא. פי' בבית הכסא סתום ואין שם ריח, רב הונא אמ' מותר לקרא ק"ש. איכא מאן דפסק דלא עדיף ממבואות המטונפות. והריא"ף ז"ל פסק כרב הונא כדאית' בהלכות. וכן [כתב] הראב"ד ז"ל, דלא דמי למבואות המטונפות, דהתם חזי לה לצואה אבל הכא לא חזי לה, ומכו[סה] הימנו. מיהו קשיא לן הא בעינן והיה מחניך קדוש והכא כל מקום שהוא, הצואה עמו. ותירץ דכיון דיבשה ולא נפיש זוהמא והלך ריחה בטלה על גבי גופו כעין זיעה שנעשין על בשרו. ואף משום כל עצמותי תאמרנה כיון דרובן נקיים והנשמה תלויה ברוב, כל עצמותי קרינן ביה.
ריח רע שיש לו עיקר פי' כגון מצואה מגולה. פסק הרב ז"ל כרב חסדא דמרחיק ממקום שכלה הריח ד' אמות. והרמ' ז"ל פסק כרב הונא דאין מרחיק אלא ד' אמות, אם כלה הריח, ואם לא כלה מרחיק עד מקום שיכלה הריח. ולדעת הרי"ף ז"ל והראב"ד ז"ל הא דאמ' רבא לית הילכתא כהא מתני', לא קאי אמרחיק ד' אמות, אלא אצואת כלבים וחזירים דלא אסיר למיקרי כנגדה אלא כשיש בהן עורות שמבאישין אותה יותר. וצואת אדם נמי בלא עורות נמי אסור. והראב"ד ז"ל פי' דצואת כלבים וחזירים נמי כי בעיא עורות דוקא ביבשה אבל בלחה אפי' בלא עורות נמי אסור אם ריחה רע. ואמרי' בירושל' מרחיקין מגללי בהמה ד' אמות, ומפרש ובלבד בשל חמור ובבא מן הדרך. ועוד תני מרחיקים מצואת חזיר ומצואת הנמיה ומצואת תרנגולין ד' אמות אמ"ר יוסי ובלבד באדומין.
ריח רע שאין לו עקר. אסיקנא דק"ש אסור עד שיכלה הריח, אבל לדברי [תורה] דחבריה לא אסור אפי' בעוד הריח יוצא. דהא הני גני והני גרסי וכי גנו זמנין דנפק' מניה ולא פסקי הנך דגרסי, אבל דידיה בעוד שהרוח יוצא טפי לא. כן דעת הראב"ד ז"ל. ויש אומ' [שצריך להפסיק] עד שיכלה הריח, כצואה עוברת ופי חזיר [ש]לא יקרא ולא יתפלל כנגדם עד שיעברו.
לא אסרה תורה אלא מכנגד עמוד. פי' עמוד של מי רגלים קאמ' ומ[שמע ליה הכי מקרא ויד תהיה לך] מחוץ למחנה ומוקים לה למקום קטנים, כלומ' להשתין שם דאלו למקום [גדולים יליף מקרא ד]בשבתך חוץ ושבת וכסית את צאתך, מכלל דגדולים בעו כסוי, אבל קטנים [רק כנגד העמו]ד משום דלא יראה בך ערות דבר כתי', והכא רואה הוא.
שאסרה תורה הוא בודאן אבל בספיקן שרי. ובודאן כשהן נראין בקרקע. בטופח ע"מ להטפיח. פי' טופח שם בידו והיד ההוא מטפחה עוד דבר אחר. אסור לק"ש כנגדם. ומחלוקת [ר' יוסי] ותנא קמא וכו', והלכה כת"ק. ואי לא שרי אע"פ שרישומן ניכר וטופח אם אינו מטפיח.
היכי דמי צואה כחרש כל זמן שזורקה ואינה נפרכת. פי', כל זמן שזורקה ואינה נפרכת, אינה יבשה, שמפני לחותה היא מדבקת, וכשיבשה לגמרי היא מתפרכת, והויא עפרא בעלמ'. כן פי' רב ז"ל, והראב"ד והרמ' ז"ל. ולא כמי שאומ' כשזורקה ואינה נפרכת אז היא כחרש, שמרוב יבשותה אינה מתפרכת. וזה אינו כי אין דרכה להתיבש כל כך.
<h2>דף כה:</h2>
יתכסה במים ויקרא. אוקימנא במים עכורים, אבל בצלולין אסור משום דלבו רואה את הערוה. וכי תימא כי מים צלולין נמי, תיפוק לי משום דעיניו נמי רואין את הערוה. תירץ הראב"ד ז"ל דכיון דראשו חוץ למים אין העין שולטת במה שבתוך המים כל כך, ועדיף מערוה בעששית דאסור, אבל לבו שהוא בתוך המים רואה הערוה הויא כמי שהיא ערומה כנגד לבו. ושני ליה בעכורין שנו. פי' ואם צלולין איפשר לו לעכרן ברגלו עושה. ובגמ' פריך אפי' למאן דאמר לבו רואה את הערוה מותר הרי עקיבו רואה את הערוה, כלומר דנהי דל[בו] כיון דאינו מסתכל כלפי מטה אלא כנגד הוא מותר, אלא עקיבו שהוא מכוון כנגד הערוה ליתסר. ואסיקנא דעקבו רואה את הערוה מותר אבל נוגע אסור. פי' שמעקם רגלו ונוגע בערוה, ומביא את עצמו לידי חמוד, ולא דמי לבו רואה לעקיבו רואה, שעל ראית העין והלב היא הקפידה יותר, כדאמרינן ליבא ועינא סרסורי דחטאה, דכתי' ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. וכתב הראב"ד ז"ל כמו שעקיבו נוגע בערוה אסור כך שאר איבריו כגון ידיו או ירכותיו אסור, שמתוך כך מתחמם ומטריד. וכן נוגע בערות חבירו או של אשתו אע"ג דבמגע עגבות הוא דלא חשו, כיון דכגופו היא, אבל במגע ביד ודאי יש לחוש ואסור.
צואה כל שהוא מבטלה ברוק. כלומ', רוקק עליה רוק עבה ומתכסה בו וקורא כנגדה. ופי' ר' יונתן מפני שהוא מבטל ריחא ברוק עבה ולאו מפני כיסוי הוא, דהא בצואה על בשרו אע"פ שהוא מכוסה בבגדיו בעינן שלא יהיה ריחה נודף, ומשום הכי הלכה כרב הונא דמתיר, אבל אם ריחה נודף אסור. וגבי מבטלה ברוק עבה אמרי' בירושלמי אמ"ר זעירא ומן ימא לטגני, ופי' הראב"ד ז"ל דהכי קא[מר] אין הרקיקה מועלת אלא לפי שעה שיקרא לאלתר, אבל בתר שעתא לא, שהרוק מתמסמס והולך והצואה מתגלגלת.
צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא. פי', דהוי כאלו כפה עליה כלי, ואע"פ שהוא לבוש באותו סנדל לאו כגופו הוא. וכת' הרמ' ז"ל ובלבד שלא יהא סנדלו נוגע בה, והאי דמיבעיא לן דבוקה בסנדלו מהו, כיון דהוי תיקו דאיסורא אזלינן לחומרא ואסור. וכן דעת הריא"ף ז"ל. משמע דפי' הכי בעיא דדבוקה בסנדלו בענין אחר, דלאו אצואה בגומא קאי, אלא בצואה דבוקה בסנדלו מלמטה ופי' דמצואה בגומא ליכא למפשט להא, דהתם כי שקיל סנדלו מינה צואה מגולה היא, ומשום הכי בעיא גומא דלא (ליגע) [נגע] בה, אבל צואה דבוקה לו בסנדלו בעי [אי] חשיב מכוסה, או דילמא כיון דדבוקה בסנדלו כגופו היא, ולא דמיא לצואה על בשרו, [דהתם] תחת בגדיו היא ומכוסה היא ויבשה, אבל האי כי מגבה פרסת רגליו דבהא אע"ג דלא אפשיט אזלינן לקולא. וגאון ז"ל כתב דלא ארח ארע'. צואה בעששית שרי לקרות כנגדה. דלאו בראיה תליא מילתא, אלא בכיסוי דכתי' וכסית, והיה מחניך קדוש.
וגוי אסור לקרות כנגדו, דערוה איקרי, כדכתיב וערות אביהם לא ראו, אבל ערות בהמה לא ערוה היא (מלקי') [וילפינן] לה מדאמ' אע"ג דכתי' בהו אשר בשר חמורים בשרם, מכלל דבשר חמורים לאו ערוה היא.
ומי רגלים לא יקרא כנגדן עד שיטיל לתוכן רביעית מים. פי' הרמ' ז"ל דוקא במי רגלים פעם אחת, וכן הלכה לא שנא בתחלה ולא שנא בסוף. פי' בין שיתן המים תחלה קודם [שיטיל] (לאותם) שם מי רגלים לא שנא בסוף, לאפוקי ממאן דאמ' אם נתן המים תחלה אפי' בפחות מרביעית סגי, דאמרי' ראשון ראשון בטיל, קמ"ל.
גרף של רעי ועביט של מימי רגלים אסור לקרוא כנגדן. פי' אפי' ריקנין, מאוסין הרבה ומבאישין וצריך להרחיק מהן כצואה עצמה ד' אמות [ממקום] שכלה הריח. ואיירי בשל חרס וישנים שנשתמשו בהן הרבה, אבל כשלא נשתמשו הרבה לא מאיסי כולי האי, ואמרי' דסגי בהרחקת ד' אמות. ובהא פלוגתא דר' שמעון בן (אלעזר) [גמליאל] ורבנן ור' שמעון בן אלעזר כת' הריא"ף ז"ל דלית כר' שמעון בר' אלעזר הלכה דאמ' [כל] הבית כד' אמות. אבל לא באר אי הלכה כת"ק אי כרשב"ג, והרב בעל השלמה ז"ל [כתב] דדעתיה כת"ק, הילכך לא שנא מטה שלשה ולא שנא עשרה, לא מפסקא ומרחיק ד' אמות.
בית שיש בו ספר תורה או תפילין אסור בתשמיש המטה עד שיוציאם או עד שיניחם כלי בתוך כלי. כתב הראב"ד ז"ל דלא גרסי' כאן ספר תורה, דהא אמרי' לקמן דלספר תורה צריך מחיצה עשרה. והא דקאמר תפלין, נמי לאו דוקא, אלא ספרים נמי, דהא קומטרא כסוי דספרי היא וקרי לה התם במגלה תשמיש קדושה. והאי דנקט תפלין, רבותא אשמועי' דאע"ג דמחופין בעור צריך כסוי אחר. [הרב ר'] יונתן ז"ל תמה למה הביא הריא"ף זה, אחר שפסק לעיל דתפלין יניח אותם תחת מראשותיו אפי' אשתו עמו שלא כנגד ראשו מפני השמירה. ירושלמי. לא ישב אדם על גבי ספסל וספר תורה מונח עליו. [אם היה נתון ע"ג דבר אחר] מותר לישב בספסל כבמקום אחר נמי, ואין כאן בזיון. ועוד בירושלמי פעם אחת בא ר' עקיבא וישב על הספסל ואחר כך נרתע לאחוריו כאלו ראה בו נחש.
לא שנו אלא בכלי שאינו כליין. פי' שאותו הכלי אינו מיוחד לכסוי התפלין, אבל (לא) כליין לא מהני דלא מכוסין נינהו. גלימא עלוי [קומטרא]. תרגום ובגנזי ברומים, אלמין איסוריתא מחתין בקמטרין (קומטרא), ככלי בתוך כלי דמי. פי' הראב"ד אע"פ שאין הגלימא כרוכה עליהם מלמעלה ומלמטה.
<h2>דף כו.</h2>
הני [בתי] כסאי דפרסאי כסתומין דמיין. פי' ומותר לקרות ק"ש כנגדן שאותן בתי כסאות שהן חפירות כעין שלנו וקתדראות על פיהן.
תפלת השחר עד ארבע שעות. ולהכי נקט תפלת שחר, איידי דבעי למתנא שאר תפלות, ולאו משום דצריך לאשמעינן אימת מצלינן, דהא אמרי' בפרק מאימתי דזמן ק"ש של שחרית לכ"ע כר' יהושע עד שלש שעות, ושעה שלישית בכלל, וכיון דק"ש בג', ממילא שמעינן דבעי למיסמך גאולה לתפלה. והכי הילכתא דתפלת השחר עד ד' שעות, מיהו ותיקין שהן מדקדקים במצות קורין עם הנץ החמה ונמצאת תפלתן ביום עם דמדומי חמה, כדכתי' ייראוך עם שמש.
המתפלל מד' שעות ומעלה יש לו שכר תפלה, כרבנן, אבל מחצות ואילך לא יתפלל. אבל לתקן במזיד, ואם טעה יתפלל מנחה שתים. והילכתא טעה ולא התפלל ערבית יתפלל שחרית שתים, וכן בכולן משלים בתפלה הסמוכה לחבירתה. ואפי' טעה במנחה יתפלל שתים, ולא אמרי' עבר יומו בטל קרבנו, כדכתי' זבח ונסכים דבר יום ביומו. ותפלת שחרית אם לא השלימה במנחה אין לה תשלומין בערבית משום עבר יומו וכו'. והראב"ד חולק לכולה רבוותא דכולהו אסרי והוא שרי. וכן לתפלת המוסף אין לה תשלום לערבית אליבא דרבנן. וקרית שמע של ערבית אין לה תשלום בשחרית, דלא דמיא לתפלה שהברכות אינן דומות לאלו. אבל ר"ח ז"ל כתב דהוא הדין לק"ש דקורא ערבית שתים וקורא שחרית שתים. ודוקא טעה ולא התפלל צריך תשלומין, אבל אם הוא אנוס אינו צריך תשלומין, ויש חולקין בזה.
<h2>דף כו:</h2>
טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת מתפלל ערבית שתים של שבת. פי', בשתיהן אומ' אתה קדשת. טעה ולא התפלל מנחה בשבת, מתפלל ערבית שתים של חול, ומבדיל בראשונה דחובת שעה, ואינו מבדיל בשניה דתשלומין של מנחת שבת היא. ואם הבדיל בשניה ולא בראשונה שניה עלתה לשל ערבית אבל ראשונה לא עלתה לו, דתפלה שהיא חובת שעה צריך לאקדומי ברישא, היא. וצריך שיתפלל פעם אחרת ולא יבדיל, ונפיק ידי חובתיה בשל מנחה. ואם תאמר למה אינו יוצא בראשונה, אע"ג דלא הבדיל בשל ערבית, דהא אמרי' אם לא הבדיל בה יצא מפני שיש לאומרה על הכוס. התם היינו טעמ' דהיכא דמתכוין בערבית אע"ג דלא הבדיל יצא, מ[פני] שיכול לאומרה על הכוס, אבל כיון דהבדיל באחרונה ולא בראשונה גלי דעתיה דקמית' לאו משום ערבית, לפיכך צריך להתפלל תפלה שלישית, כן דעת הריא"ף ז"ל והרמ' ז"ל. וא[ם] לא אבדיל נמי בחד מיניהו יצא דראשונה עלתה לו לשל ערבית, אע"ג דלא אבדיל, מפני שיבדיל על הכוס, ושניה עלתה לו לתשלומי מנחה, ואי אבדיל בתרויהו נמי יצא. ומיהא נפקא לן נמי דאי טעה ולא התפלל מנחה ביום שלפני ראש חדש, מתפלל ערבית שתים, ומזכיר יעלה ויבא בראשונה ולא בשניה, ואם הזכיר בשניה ולא הזכיר בראשונה, שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו. ואע"ג דהזכרה דראש חדש בערבית לא מעכבא, משום דאין מקדשין החדש אלא ביום, מכל מקום הא גלי דעתיה דשניה היא דצלי משום ערבית, לא קמיתא. ואע"ג דלא אידכר בתרויהו יצא. ואין צריך לומ' אם טעה ולא התפלל מנחה בראש חדש דמתפלל בערבית שתים, ואינו מזכיר כלל, אם יצא ראש חדש, לא בראשונה ולא בשניה.
תפילות אבות תקנום. מפ' בגמרא דאברהם תקן תפלת שחרית יצחק תקן תפלת המנחה ויעקב של ערבית. ואע"ג דאמרי' במס' יומא צלותיה דאברהם מכי משחרי' כותלי, דמשמע [דאברהם] תקן תפלת המנחה. איפשר דאיהו הוה מצלי לה, אבל לא עשאה קבע לאחרים.
תפלת המנחה עד הערב. אי זהו מנחה גדולה משש שעות ומחצה ומעלה, קטנה מט' שעות ומחצה ולמעלה. יש לשאול מפני מה נתנו זמן מנחה גדולה ג' שעות, דהיינו משש שעות ומחצה עד ט' שעות ומחצה, ולמנחה קטנה לא נתנו אלא ב' שעות, (ו)מט' שעות ומחצה למעלה. ולפי מה שכתב הראב"ד ז"ל משמע משעת הקרבת התמיד היתה מו' ומחצה בין הפשט ונתוח והולכת איברים היו שוהין חצי... רביעית האחרון, ולכך לא חשבוהו בחלוקת המנחה, ומנחה גדולה לא הותקנה אלא הקרבן שאם רצו להקדימו לשש שעות ומחצה היו מקדימין אותו ולא יותר, שבאותן [שעות] ינטו צללי ערב וזהו בין הערבים, אבל זמנו היה מח' שעות ומחצה עד ט' שעות ומחצה וזמן מנחה קטנה קבוע לענין התפלה.
<h2>דף כז.</h2>
ואסיקנא דתפלת המנחה עבד כמר עבד עבד כמר עבד. פי', דעבד כר' יהודה והתפלל ערבית בפלג המנחה האחרון עבד, ואי עבד כרבנן והתפלל מנחה עבד. וכת' רבי' האיי ז"ל לא שיעשה פעם כר' יהודה ופעם כרבנן, דעל זה נאמר הכסיל בחשך הולך, אלא שיעשה מנהגו או כר' יהודה או כרבנן. כת' הרב ר' משולם ז"ל דמכל מקום ראוי לעשות כרבנן דהא אמ' לקמן מצוה להתפלל עם דמדומי חמה דהיינו תפלת השחר בהנץ החמה ותפלת המנחה סמוך לשקיעתה, ולא מצית למימר דלא אמ' על דמדומי חמה אלא מתפילת שחרית, דהא לייטי במערבא מאן דמצלי עם דמדומי חמה דילמ' מיטרפ' ליה שעתיה, והא לא שייך אלא לתפלת המנחה. ואמרי' נמי במס' תענית השתא דקי"ל כר' יוסי האידנא מאי טעמ' פרסי כהני ידיהו במנחה דתעניתא, כיון דסמוך לשקיעת החמה קא פרסי כתפלת נעילה דמי, אלמא תפילת המנחה כרבנן, ואפ"ה עבד כר' יהודה עבד.
רב צלי של שבת בערב שבת. מסקנא דשמ' דמותר להתפלל של שבת בערב שבת, ומצי לקדש על הכוס, וכן מתפלל של מוצאי שבת בשבת, ואומ' הבדלה על הכוס, וכיון דבמתכוין מתפלל של שבת בערב [שבת] צריך למיבדל ממלאכה, אבל כי מתפלל של מוצאי שבת [בשבת] ודאי אין לו להקל בשום מלאכה עד הלילה. וכן אם ציבור התפללו של שבת במתכוין צריכי נמי למבדל מכל מלאכה, אבל אם בטעות התפללו בין יחיד בין ציבור מותרין במלאכה, אלא שהציבור הואיל והתפללו התפללו, ואין מטריחין אותן לחזור ולהתפלל, אבל יחיד חוזר ומתפלל. והאי דאמרי' דמצי לצלויי של שבת בערב שבת, איכא למימר דדוקא מאחד עשרה שעות חסר (רגע) [רבע] ולמעלה, אבל מקודם לכן לא, וראיה לדבר הא דאמרי' בגמ' מדרב צלי של שבת בערב שבת ש"מ הלכה כר' יהודה. ואשכחן נמי ופעם אחת התפלל ר' של שבת בערב שבת ונכנס למרחץ ויצא ושנה לן פרקין ועדיין לא חשיכה. וכתב הרב ר' משולם ז"ל דדוקא תפלת ערבית הוא שמתפלל מבעוד יום אבל ק"ש לא עד צאת הכוכבים. וכן נמי כתב הרמ' ז"ל, ואע"ג דלא סמך גאולה לתפלה כיון דתפלת ערבית רשות לית לן בה, ואפי' למאן דאמר חובה נמי, כיון שמפני צורך שעה היה מתפלל ומקדש מבעוד יום, והיה אוכל, שהרי אין קידוש אלא במקום סעודה, אפי' הכי כיון שלא הגיע זמן קרית שמע מותר.
<h2>דף כז:</h2>
כתב הריא"ף ז"ל קי"ל דתפלת ערבית רשות, מיהו הני מילי היכא דלא צלי לה כלל, אבל היכא דצלי כבר שויה עליה חובה, ואי טעי הדר לרישא כדחזינן בטעה ולא התפלל (שחרית מתפלל ערבית) [ערבית מתפלל שחרית] שתים. וכן נמי טעה ולא הזכיר של ראש חדש בערבית אין מחזירין אותו, משום דאין מקדשין את החודש בלילה, הא לאו משום האי טעמא חוזר, ושמעינן מינה דבערבית דשבת ויום טוב מחזירין אותו. ותו נמי דהא אמרי' לעיל דבערבית נמי צריך למסמך גאולה לתפלה, ואיצטריכ' לומר השכיבנו וכל דעמה גאולה אריכתא היא. מכל מקום כיון דלאו חובה גמורה היא, מצי למימר קדיש בין גאולה לתפלה, מה שאין כן בשחרית. לפי שלא רצו לעקור המנהג הקדו[ם] והיו אומ' ברוך יי' לעולם דאית בה ח"י הזכרות במקום ח"י ברכות דתפלה, והיו אומר' קדיש אח[ריו והיו] נפטרין, וכי הדור ושויוה חובה, לא רצו לעקור הברכה והקדיש ממקומו.
<h2>דף כח.</h2>
ותפלת המוספין. באר הרמ' ז"ל שהלכה דעד שבע, ואם איחר אותה עוד נקרא פושע, אבל יוצא בה ידי חובתו, מפני שזמנה כל היום.
היו לפניו שתי תפלות אחת של מנחה ואחת של מוספין הלכה מתפלל של מנחה ואחר כך של מוספין. איכא דמקשו האידנא ביומא דכפורי דמצלינן מוסף בשעה שביעית או אחריה, אמאי לא מצלינן של מנחה קודם, כיון דהגיע זמנה משש שעות ומחצה ולמעלה. ולאו קושיא היא, דכיון דכולי יומא רחמי מצלי' ולא מפסקינן, ולא בפשיעה עכבו המוסף אלא מאריכות התפלות, אין להקפיד ולהקדים תפלת המנחה. גם הרמ' ז"ל כתב בשם הגאונים דלעולם אין עושין כן בציבור להתפלל מנחה קודם מוסף. ועוד יש שאומרים בתוספת' שלא אמר מתפלל של מנחה ואחר כך של מוספין, אלא כשעבר עד מנחה קטנה, דהיינו מתשע שעות ומחצה ולמעלה, אבל קודם לכן לית לן בה.
<h2>דף כח:</h2>
אמ' רב הונא אסור לאדם שיטעום כלום קודם תפלת המוספין. ולית הילכת' כותיה. ואיכא דאמרי' דדוקא טעימה בעלמ' הוא דלא אסירא אבל טפי לא. והראב"ד ז"ל כת' דאפי' אכילה עד כדי יתובי דעתא שריא, דהכי משמע בגמ' דמייתי לה גבי הא דאמ' ליה חליש ליבאי ולא מצינא דאיתי, ואמ' ליה וליטעום מר מידי ואמ' ליה ולא סבר לה מר להא דרב הונא וכו'.
והא דאמ"ר יהושע בן לוי כשהגיע תפלת המנחה אסו' לאדם שיטעום כלום עד שיתפלל. לית הילכת' כותיה, והני מילי דלאו אסור לטעום כלום דוקא אם התחיל לאכול, שאין צריך להפסיק, אבל לכתחלה אסור להתחיל [ב]סעודה עד ויתפלל כדאמ' בפרק קמא דשבת לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה ולא לאכול, ואוקי' לה התם אפי' לסעודה קטנה, דילמ' אתי לאמשוכי, ואוקימנא לה נמי התם אפי' סמוך למנחה גדולה, כל שכן משהגיע זמנה דלא יתחיל. והא דלא הזכיר תפלת שחרית היינו טעמא דהא אמרינן בפרק [קמא]. והא דאמר אסור לאדם שיקדים תפלתו לתפלת הציבור הילכתא היא. ודוקא בהיותו בציבור אבל ביחיד לית לן בה. כל האוכל ואח"כ מתפלל עליו הכתוב אומ' ואותי השלכת אחרי גוך וכו'.
<h2>דף כט.</h2>
ואי ברכת המינין היא מעלין אותו שמא מין הוא. והני מילי היכא דלא אתחיל בה אבל אתחיל בה גומר, ולולי שלא היו בקיאין בה לא היו ממתינין לו לשמואל הקטן.
טעה בברכות אין מעלין אותו וכו'. קשיא דפרק אין עומדין אמ' המתפלל וטעה יעבור אחר תחתיו. ואיכא למימר דבההיא איירי (במה) [במי] שטעה ואינו יודע לחזור כלל אבל הכא איירי במי שטעה בטעות וכשמזכירין אותו יודע לחזור למקומו.
הילכתא דכל השנה מתפלל אדם הביננו [חוץ] ממוצאי שבת ומוצאי ימים טובים ומוצאי יום הכפורים. ומכאן ראיה דמוצאי ימים טובים נמי מבדיל בתפלה כמו שצריך להבדיל על הכוס. וכי אמרי' דבשאר הימים מתפלל, הני מילי בימות החמה אבל בימות הגשמים לא, מפני שצריך לומ' שאלה בברכת השנים. פי', ולא מצינן למימר דנכללה בברכת השנים ונימא ודשננו בנאות ארצך ותן טל ומטר, דחיישי' דילמ' מטריד ומשתבש ולא ידע למהדר לצלותיה. וכן בהבדלה בחונן הדעת, והכי אסיקנא בגמ'. וכתב הריא"ף ז"ל דאמ' רבוות' דכי אמרי' השתא דמצלי הביננו במתא, הני מילי בשעת הטרדא והדחק, אבל בלאו הכי לא. וכתב הראב"ד דכיון דבדרך מתפלל הביננו אפי' בימות הגשמים, מוטב דנכלל בה הבדלה בחונן הדעת ושאלה בברכת השנים ולא חיישי' לאיטרודי דעתיה דאי לאו הכי לא מצי מדכר להו כלל.
והילכתא טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחית המתים מחזירין אותו. פי', ולא אמרי' בה שיכול לאומרה בשומע תפלה, משום דלאו שאלת צרכיו היא. והני מילי דמחזירין או[תו דוקא] דלא הזכיר אפי' טל, דהכי איתא בירוש' היה עומד בגשם והזכיר טל אינו חוזר, והתניא מחזירין אותו ומשני כהדין דלא אידכר לא טל ולא מטר. ולפי הירוש', אפי' בגבורות גשמים נמי היכא דאידכר מקמי שומע תפלה אינו חוזר, מפני שאומ' בשומע תפלה. אך הרמ' ז"ל לא כת' כך אלא כדכתבי'.
ואם טעה ולא אמ' שאלה בברכת השנים אם נזכר קודם שומע תפלה [אומ' בשומע תפלה], קודם גמר התפלה חוזר לשומע תפלה. אך הרמ' ז"ל וכן הראב"ד ז"ל כתבו דחוזר למקום עקר חיובא, דהוא ברכת השנים. ואם לא נזכר עד גמר תפלתו, ועקר רגליו חוזר לראש התפלה. וכתב הרב בעל ההשלמה דהני מילי ביחיד שלא בציבור, אבל יחיד בציבור אינו חוזר בכל אלו, מפני ששומעה משליח ציבור. ומוכח לה מדשני אידי ואידי ביחיד, ולא אמרו בציבור, מכלל דבציבור אפי' אידכר בתר שומע תפלה אינו חוזר, מפני ששומעה משליח ציבור. וכן כתב הרב ר' אשר. ואם טעה שליח ציבור עצמו, יש אומרי' שדינו כיחיד לכל ענין החזרה, משום דשאלה תפלה גדולה היא וחוזר, ולא דמי להזכרת ראש חדש, דאמ' לקמן דאם טעה שליח ציבור אינו חוזר מפני טורח הציבור.
<h2>דף כט:</h2>
טעה ולא הזכיר יעלה ויבא חוזר לעבודה וכו'. כללא דמילתא לפי גירס' הריא"ף והראב"ד ז"ל דהיכא דעקר את רגליו לית דין ולית דיין דחוזר לראש התפלה, ואם לא עקר את רגליו אלא שסיים וגמר תפלתו אם רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אינו חוזר לראש, ואם אינו רגיל, חוזר לראש. ומכאן יש ללמוד שאותן תחנונים אחר יהיו לרצון הוא אומרן, וכן בדין שהרי דוד לא אמרו אלא שמנה עשר פרשיות.
וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא. תרגו' איעצך אימלכינך. ומפרש מאי היא תפלת הדרך, כלומ', שיתפלל לפניו שיסמכהו [ויס]עדהו, ואם יש שם סכנה שישמרהו שם או יעכבהו מלילך כדאמרי' התם פעמים שאדם רוצה [לצ]את, ונגפה באבן רגליו ולא יצא, לימים שמע שיצאו ליסטים או חיות וטרפו את חבורתו הרי [נגף] לטובתו, ועל זה אמרו אין בעל הנס מכיר בנסו.
<h2>דף ל.</h2>
הביננו מעומד וכי מטי לביתיה [לא] צריך לחזור ולהתפלל. ומתפלל ג' ראשונות וג' אחרונות. ותפלה קצרה לבדה, אפי' מהלך, ובמקום הסכנה, וכי מטי לביתיה צריך לחזור ולהתפלל.
ר' אומר בין כך ובין כך. פי' אפי' יש [לו מי] שיאחז לא ירד, לפי שאין דעתו מיושבת עליו, וכן הילכתא. ופי' ר"ש ז"ל שאין דעתו מיושבת מפני עיכוב הדרך. וכתב הרב בעל ההשלמה שמכאן יש ללמוד שיתפלל והחמור מהלך, והכי אמ' לקמן מר סבר תפלה מעומד עדיף, מכלל דבדרך מותר להתפלל ואפי' מהלך. ואע"ג דאמ' בפרק [קמא] דקידושין דרוכב כמהלך דמי, אפי' הכי דעתו מיושבת עליו עדיף. ויש אומרים, דאי מתפלל והחמור מהלך צריך שיזהר שלא ינענע רגליו להכות את הבהמה ולהוליכה, וכשאינו מוליכה ברגליו הוא כעומד במקומו ולא כמהלך, והכי איתא בריש בבא מציעא גבי שנים שמצאו בהמה ורצו לזכות בה והיה אחד רכוב ואחד מהלך, אסיק' דרכוב לא קנה אלא אם כן מוליכה ברגליו. ואית דמפרשי שאין דעתו מיושבת עליו שמתירא על בהמתו שלא תברח אפי' מיד זה שיאחזנה לו, ולהאי פי' אע"פ שאינו צריך לירד, מכל מקום צריך להעמיד חמורו, ואם הוא נחוץ לילך ואינו יכול להעמידה לכל התפלה, צריך להעמיד בשלש ראשונות ובשלש אחרונות מפני הכריעות שיש לו לעשות.
מייתי בגמ' המשכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע וכו'. יש לתמוה היאך יצא לדרך ביום טוב, ויש לומר, דאיפשר דרך ים או דרך יבשה על ידי עירוב, או שיצא להציל מן הגייס וכיוצא בו. ומסוגיא דשמעתא משמע לענין הילכתא דאם לא עלה עמוד השחר מתפלל שמונה עשרה בביתו, דתפלה מעומד עדיף. ולכשיגיע זמן ק"ש בדרך קורא בברכותי', ואע"ג דלא סמיך גאולה לתפילה, תפלה מעומד עדיף, שיתפלל שם בבית בנחת ובישוב. אבל אם עלה עמוד השחר כבר הגיע זמן ק"ש לזה שיוצא לדרך, וקורא בביתו ומתפלל, אבל אם אינו יוצא לדרך אלא לדרשא כגון בשבתא דריגלא, שהיה דרכם להשכים הדורש ולשהות שם הרבה, מוטב שיתפלל שם מיושב בזמנה עם הנץ החמה, ומסמך גאולה לתפלה, ולא להקדימה קודם זמנה עם ק"ש, כך כתב רבי' האיי ז"ל. אבל הרב בעל ההשלמה ז"ל כתב דאם השכים לצאת לדרך, ולא האיר כדי שיראה את חבירו ברחוק ד' אמות, הוא שמקדים ומתפלל קודם שיקרא ק"ש, אבל האיר כשיעור זה קורא ק"ש ומתפלל קודם שיצא, והריא"ף ז"ל והרמ' ז"ל לא ביארו זה.
<h2>דף ל:</h2>
טעה ולא הזכיר של ראש חדש בשחרית אינו חוזר מפני שאומרה במוספין. אוקימ' לה בציבור, פי' בשליח צבור מפני טורח ציבור, אבל ביחיד מחזירין אותו. וכת' הרב ר' משולם ז"ל דיחיד נמי לא אמרן דחוזר, אלא בשאי' עם הציבור, אבל יחיד עם הציבור אינו חוזר, מפני ששומעה משליח ציבור, אבל בשאלה אם טעה שליח ציבור ולא שאל בברכת השנה חוזר, ולא חיישי' לטורח ציבור כיון דשאלה צרך גדול הוא לכל העולם, וכן כתב הרב ר' אשר ז"ל.
כמה ישהה בין תפלה לתפלה כדי שיתחולל דעתו. ירושלמי כמה כדי שיתחולל דעתו, כדי הילוך ארבע אמות.
אלא מתוך כובד ראש. פי' הכרעת ושפלות הרוח. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין. פי', כדי שיפנו לבם ומחשבתם מכל עסקיהם ויכוונו לבם לשמים. אמ' קרא עבדו את יי' ביראה. פי' ואין עבודה אלא תפלה (שנאמר) כדכתי' ולעבדו בכל לבבכם, ואי זו היא עבודה שבלב זו תפלה. במקום גילה שם תהא רעדה. פי', שמא מתוך רוב השמחה יבא לידי קלות ראש, ולהאי טעמא הוא הדין דבכל זמן אמר' הכי. ואית דאמרי' משום חורבן הבית, כדאמרי' לקמן אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעה"ז. לא סבר לה מר בכל עצב יהיה מותר יתרון הוא לאדם בהיות מתעצב, לא שיהיה שמח יותר מדאי. אמר ליה תפלין מנחנא [פרש"י] ז"ל ואימת השם עלי ואין לחוש כי [אפרוק עול]. והראב"ד ז"ל פי' שנתרפא מחולי שפטור מן התפלין, וכשיחזור לקיים המצוה הוא שמח עליה.
<h2>דף לא.</h2>
שאפי' רואות דם טפה כחרדל יושבות עליה ז' נקיים. פי', דמדאורית' אין צריכין ז' נקיים אלא אם כן ראתה ג' ימים בתוך ימי זיבה, אבל בימי נדה אפי' ראתה כל ששה ימים ובשביעי פסקה טובלת וטהורה, והן החמירו אפי' על ראיית ימי נדה לספור ז' נקיים. ויש מפרשים שאפי' [בימי] זיבה לא היתה ראויה לספור בראיית דם טפת כחרדל שאינה ראויה להתחלק לג' ראיות והחמירו לספור. ויש מפרשים שאפי' בימי זיבה לא היו צריכות לספור על ראיית דם ירוק [כחר]דל והן החמירו לספור. לשון ר' יונתן ז"ל הן החמירו על עצמן שאם רואות בתוך י"א שבין נדה לנדה, פי' בסוף נדה לתחלת נדה אפי' ראיה קטנה טיפת דם כחרדל ולא יותר, חוששות שמא הקבר [היה פתוח] זה שלשה ימים וזה שלשה ימים בכל יום ראיתי ולא הרגשתי מרוב קטנות הראיה, וכל [אשה] שתראה שלשה ימים זה אחר זה בלא הפסק יום נקי ביניהם בתוך אותן י"א יום שהן אחר שבעת ימי נדה צריכה ז' נקיים. והחומרא היתה על מה שהן חוששות למה שלא ידעו בבירור [כי די] היה להן כשומרת יום כנגד יום, אך לא היתה החומרא בעבור טפת דם, דהא תנן במסכת נדה ומטמאין בכל שהן ואפי' כעין החרדל ובפחות מכאן. וכל שכן אם היתה הראייה [מרו]בה שהיה להן לחוש שנפתח המעין זה שלשה ימים, והיו צריכות לישב ז' נקיים מלבד אותו יום שפוסקת בו, כי זה משפט הזבה מה שאין כן בנדה דאוריתא שאפי' תראה כל אותן ז' ימים זה אחר זה אם תפסוק מן המנחה ולמעלה תטבול בליל יום (תשיעי) [שמיני] ותטהר לבעלה, ואם תשוב ותראה למחרת ביום שמיני אסורה לבעלה אותו היום וגם יום המחרת [אם] לא תראה כלל יום תשיעי תטבול בליל יום עשירי ותטהר לבעלה, וזו נקראת שומרת יום כנגד יום, ששומרת יום נקי כנגד יום טמא ודי לה בזה, ואם תשוב ותראה ביום עשירי תשמור כמו כן יום י"א, ואם לא תראה תטבול ותטהר לבעלה בליל י"ב, וכן המשפט עד סוף י"ח מתחלת נדותה שהם י"א יום בלא שבעת ימי נדה. אבל אם תראה ג' ימים רצופין בתוך י"א יום כגון יום שמיני ותשיעי ועשירי, או תשיעי ועשירי וי"א יום, או עשירי וי"א וי"ב, [או] י"א וי"ב וי"ג, או י"ב וי"ג וי"ד, או י"ג וי"ד וט"ו, או י"ד וט"ו וי"ו, או ט"ו וי"ו וי"ז, או י"ו וי"ז וי"ח תהיה זבה גמורה, וצריכה ז' נקיים. ואם תראה י"ז וי"ח וי"ט לא הוי זבה גמורה, שיום י"ט לא יצטרף לשני ימים הראשונים לו, לפי ששני ימים הראשונים היה די להם בשומרת יום כנגד יום, ויום י"ט הוא תחלת נדה וצריכה לעמוד ז' ימים באיסור נדותה בין שתראה בין שלא תראה, וכן המשפט לעולם. וזה היה בדורות הראשונים שהיו בקיאין במראה דמים איזה טמא ואיזה טהור, ולא היו יכולות לטעות בספירתן, לפי שיודעות מאיזה יום מתחילות ובאיזה יום גומרות, אבל בזמן הזה מימות רבינו הקדוש כל הנשים טועות הן ואינן יודעות אם בימים הראויין לנדות הן יושבות, או בימים הראויין לזיבה הן יושבות, לפיכך צריכות לישב ז' נקיים בשלשה שרואות מן התורה, ובראית דם טיפה כחרדל מחומרא שהחמר' על עצמן שמא בשכבת זרע שפולטות בימי הטהרה סמוך לוסתה נבלע דם נדותן, ולא הרגישו מרוב קטנות הראיה ואם אינן יכולות לתקן מה שעותו לסברתן ולחישותן, מתקנות עצמן מהיום ההוא ואילך ושומרות ז' נקיים, לפי שמא בימים הראויים לזיבה שהן י"א יום הן יושבות ע"כ.
מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה וכו'. פי', דמדאוריתא אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית בחיוב, דהיינו אחר מירוח, והוא נקרא דגן, ואם אין לו מה יאכל לבהמתו מכניסה אפי' אחר דישה עם המוץ ומאכיל לבהמתו, דכיון דלא הוקבע למעשר אוכלין ממנו עראי, וכל אכילת בהמה עראי מיקריא. והאי דנקט במוץ שלה, ולא נקט בשבלים עצמן, משום דאלו מכניסה בשבלים דומה למללן מלילות, ופליגי בה במס' יום טוב אם נקבעה בראיית פני הבית אם לאו.
המקיז דם לבהמת קדשים אסור בהנאה ומועלין בה. פי' דם ההקזה אסור בהנאה, והנהנה ממנו מעל. ודוקא בדם ההקזה אבל בדם שחיטה לא, דהא אמרי אין מועלין בדמים כדאמ' התם ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר, לכפרה נתתיו ולא למעילה. והשמועות הללו אין בהם מחלוקת, ואלו יכול לאמרן קודם תפלה לפי שאין צריך לעיין ולהרהר בהן.
רבנן עבדי כמתני'. פי' דלא הוו עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. המתפלל צריך שיתן עיניו למטה. פי' שלא יצייר לו מקום יתעלה. ולבו למעלה. שלא יתכוין אלא לו לבדו, ולשון הרמ' ז"ל ולבו למעלה כאלו הוא מתפלל בשמים.
אבל אם בא לומ' אחר תפלתו אפי' כסדר וידוי של יום הכפורים או[מר]. פי', דמהו דתימא כיון שגמר תפלתו הוה ליה כעבד שנטל מרבו, וחוזר לפניו, שדומה לכלב שב על קיאו, קמ"ל.
אל ישאל צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות. ואמרי' דהני מילי צרכי יחיד אבל צרכי רבים אומ', ולפיכך התירו לומ' זכרנו לחיים ומי כמוך בג' ראשונות, וכתוב לחיים ובספר חיים בג' אחרונות.
הגומר הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף. פי' שעשה כל ימיו כחגים. ויש אומ', שדומה כפי שכופר בנסים שאירעו בימים שקבעו לגמרו בהם. ור' יהונתן פי' שמברך לפניו ולאחריו והם ברכות לבטלה ועובר [ב]לא תשא את שם וכו'. ולפי דעתי לפ[ירושו] נופל בזה מחרף ומגדף, לפי שחוזרן בכל יום שנראה כמלעיג.
שתוי אל יתפלל וכו'. ושכור אם התפלל תפלתו תועבה. ולפי הירושלמי דוקא תפלה אבל ברכת המזון מברך, דגרסי' במס' תרומות פ"ק אמ"ר זירא בעי קומי ר' יוסי שכור מהו שיברך, אמ' ליה ואכלת ושבעת וברכת כתי' אפי' מדומדם. פי' אפי' אדמו פניו משתיתו, שאז נכר שהוא שבע.
<h2>דף לא:</h2>
הנצבת עמכה מכאן שאסור לישב בתוך ד' אמות של תפלה. פר"ש ז"ל מדאמ' הנצבת עמכה, כלומר שעומד גם הוא, משום דלא היה לו רשות לישב, ובתוך ד' אמות הוא נקרא עמו, כלומר ברשותו. ויש מפרשים משום [שנאמר] עמכה בה' שבאמה החמישית רשאי לישב ולא בתוך ד'. ועוד יש לפרש מכאן שאסור לישב, כלומ' ממה שאנו רואין כאן שאירע לעלי, יש ללמוד שאסור לישב בתוך ד' אמות של תפלה שהמתפלל פעמים שיצטער ובוכה בתפלתו מתוך רב צערו, ומתבייש מהיושב סמוך לו ומסתכל בפניו זה המסתכל עצמו אולי יחשבהו למשתגע, כמו שחשב עלי בחנה, ואמרי' רבוות' דוקא ביושב ובטל אבל ביושב ומתפלל לא.
<h2>דף לב:</h2>
אבל למלכי אומות העולם פוסק. ומקשי' ראה הגמון או אנס לא יהא מפסיק ועולה אלא מקצר ועולה. ופר"ש דהוא סמוך לגמר תפלתו, כלומר דכיון דסמוך לגמר תפלתו מקצר ועולה הוא ואין לו להפסיק. ור' יהונתן פי' מקצר ועולה שיאמר חתימת כל ברכה וברכה לבד. ולפירוש זה נופל בו לשון קיצור.
<h2>דף לג.</h2>
לא שנו אלא נחש וכו', פי' באותן המקומות שמצויין הנחשים ורגילים בבתיהם אין מזיקין כל כך, ופעמים הרבה נכרכין לאדם ואין מזיקין לו. אבל עקרב פוסק שהוא ודאי מזיקו ומפרש בירוש' דמחי והדר מחי. ובגמ' מייתי מעשה בר' חנינא בן דוסא שהניח רגלו על חור של נחש ונשכו ומת הנחש. ופי' בירושלמי שנעשה לו נס ויצא מעין מים תחת רגלו וחיה, דהדין חברברא כדנכית לגברא אי גברא קדים למיא חברברא מיית, ואי חברברא קדים למייא גברא מיית.
מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים ושואלין גבורות גשמים בברכת השנים. פר"ש, דלהכי נקט לשון הזכרה בתחיית המתים, משום דכל אלו הברכות אינן תפלה אלא הזכרת השבחים, אבל ברכות אמצעיות כולן תפלה הן, ולהכי נקט לשון שאלה בבקשת גשמים בברך עלינו.
טעה בזו ובזו. יש מפרשים שטעה שלא הבדיל בתפלה וסבור שיש לו כוס, ואחר כך לא נזדמן לו כוס, חוזר לראש התפלה. ור' יהונתן ז"ל הקשה בזה שאינו נופל לפירוש זה לומ' חוזר לראש, אלא יחזור ויתפלל. ומשום הכי פרש טעה בזו ובזו שלא הזכיר אתה חוננתנו באתה חונן, ושכח נמי ולא זכרה בהודאה, דכדאי הוא ר' אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק, אם נזכר קודם שגמר תפלת[ו], חוזר לראש אתה חונן דהוא ראש לברכות אמצעיות, ואם גמר תפלתו קודם שנזכר חוזר לראש התפלה, וכל היכא שיזדמן לו כוס מבדיל עליו תוך זמן הבדלה. ויש אומרי' שאינו חוזר ומתפלל, ומסתברא דהיינו טעמא משום דבתחלה קבעוה בתפלה, העשירו קבעוה על הכוס, נראה דעל הכוס עיקר [והיינו] דאמרי' טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת אינו צריך לחזור, הואיל דאומרה על הכוס, ואחר דמסיק אדעתיה שיש לו כוס להבדיל עליו ולא נזדמן לו לאו פושע הוא.
רב יצחק אלפסי ז"ל לעולם יסדיר אדם תפלתו ואחר כך יתפלל. מסתברא מילתיה דר' אלעזר [בברכות] של ראש השנה ויום הכיפורים ושל פרקים. פי' משום דתפלה אריכתא היא, ופי' של פרקים של ראשי חדשים, כמו שמפרש לקמן וכמה הוא של פרקים משלשים יום ולהלן. ואני תמה למה הביא תפלת ראשי חדשים שאדם מתפלל אותה תמיד, והניח תפלת ימים טובים. ונראה לי לפי שתפלת המועדים היא שגורה בפה יותר מתפלת ראש חדש, שמתוך שמחת המועדים אדם נותן לבו עליה, ומתוך שהוא חוזר אותה כל המועד סדורה בפיו, מה שאין כן בראש חדש שאינו אלא יום אחד או שנים, ואינו שמח עליו לפי שאינו יום טוב לענין מלאכה אלא לנשים ואינו נותן לבו עליה. ועוד שלפעמים אומ' אתה יצרת כשחל בשבת, ואם לא יסדר אותה יאמר זו במקום זו. ולפי המנהג נראה שזו של פרקים אינה הלכה, שאני רואה שתפלת ראש השנה ויום הכפורים אנו מסדרים אותה ולא של ראש חדש. ובארץ פרובנצה לא הא ולא הא, לבד קטליוייא וארגון, ושאר ארצות כמו הם בריבוי המקומות, אבל לא בשל ראש חדש.
<h2>דף לג:</h2>
האומר יברכוך טובים הרי זה דרך מינות. פי' שמשמעו שאין לברכו אלא אותן שמשפיע להם טובה, ושבעים תמיד ושמנים, כמו ונשבע(ת) לחם ונהיה טובים. משל למלך שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב. דקדק הרמ' ז"ל ענין המשל שאין הקילוס ממין אמיתת שבחיו, כמו שאין הכסף ממין הזהב.
מודים מודים משתקין אותו. והני מילי בציבור אבל ביחיד מרבה תחנונים הוא. אוקי' אם אומרה מלה מלה ופי' ר"ש איפכא לפי שאינו כמקבל עליו עול מלכות שמים אלא כמתלוצץ, אבל אם אמר כל הפסוק וכופלו משמע לשמתכוין שתי רשויות, וכן נמי שמע שמע.
<h2>דף לד.</h2>
ראשונה יסרב. פי', ימאן כתרגומו. שניה מהבהב, כלומ' ממעט בסירובו. ונראה לי דלהכי נקט לשון מהבהב, מפני שהוא לשון נופל על דבר שהאש מלהטת אותו מעט ואינו שורפת כל כך, כמו שמצינו פתילת הבגד שקפלה ולא הובהבה. וכן הוא אומ' זבחי הבהבי, לשון חימק, וכן הוא בזה מיעוט המיאון. ור"ש פי' מזמין עצמו, כלומ' שהוא ננער לעמוד, ונראה שהוא מפרש אותו כמו הבה נא אבא אליך, שהוא לשון הזמנה.
הלכת' דמי שטעה בשלש ראשונות חוזר לראש הראשונה. ומי שטעה באחת מן האמצעיות אומ' אותה ברכה שטעה בה במקום שזוכרה. וזהו דעת גאון ז"ל. אך הריא"ף ז"ל האריך לחלוק עליו ופסק דחוזר לתחלת ברכה שטעה, ואומר ממנה ולהלן על הסדר, דנהי דאמצעיות אין להן סדר כג' ראשונות ואחרונות שיצטרך לחזור לראש אתה חונן, אבל צריך להתחיל מאותה ברכה שטעה, וברכות שלאחריה עד סוף התפלה. ומה שהביא בהלכותיו גבי קושיא דאיתא בגמ' ממתני' לרב הונא, וזהו לשונו ופריק ההוא פירוקא שינויא בעלמ' הוא. זהו התירוץ דמתני' דאמרה דטועה חוזר בראש ברכה שטעה, בראש אתה חונן קאמר, דכולהו ברכות אמצעיות כחדא דמיין, ואתה חונן רישא דכולהו כדעת רב הונא, ועל זה התירוץ אמ' דשינויא בעלמ' הוא.
אלו ברכות שאדם שוחה בהן באבות תחלה וסוף [וכו']. יש להקשות על זאת המשנה מה שאמרו בגמ' (ע"ב) שהכורע בהודאה בתחלה הרי זה משובח ובסוף הרי זה משונה, והכא תנן תחלה וסוף. ויש לתרץ דחילוק יש בין כורע לשוחה, דכורע הוא על ברכיו ושוחה אינה אלא כפיפת קומתו מעט. ויש מתרצין דמתני' ביחיד הוא דכורע תחלה וסוף, ומאי דאמרי' בגמ' הוא ביחיד עם הציבור כשאמר מודים דרבנן הוא דכורע בתחלה, ואינו כורע בסוף עם שליח ציבור, וכן כתוב בהשלמה. והירושלמי מוכיח כן דתני הכל שוחחין עם שליח ציבור בהודאה, אמ"ר זירא ובלבד במודים, זעירא הוה סמיך לקרובה כדי שישחה עמו תחלה וסוף, ופי' קרובה חזן. וכתב הראב"ד ז"ל נראה מן הירושלמי הזה ששוחחין במודים דרבנן בסוף, אבל אין משגיחים לשוח עם החזן בסוף הודאה, אלא באיזה מקום שיסיים מודים דרבנן ור' זעירא הוה מכוין מעט מעט כדי שיסיים עם החזן, והוא מה שהיה עושה רב נחמן ורב ששת, ואיפשר שהיו מכונים עמו, כמו שהיה עושה ר' זעירא, ונראה כאלו הם כורעים עם החזן תחלה וסוף.
<h2>דף לה.</h2>
הלולים מכאן אמרו חכמים אסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה. פי', לפי שזה הכתוב מדבר על הנטיעה שעדיין לא נהנה ממנה, וצוה שלא יתחיל ליהנות עד שיעשה חלול, והודאה אל השם שזכהו להנות בו, וממנו נלמוד לכל שאר אכילות שאסור ליהנות בהן בלא ברכה, ואפי' בהנאה פחות מכזית נמי צריך ברכה לפניו. וכתו' בתוספת' כיון דברכת הנאה דלפניו אסמכוה אקרא דהלולים, ועבדוהו נמי למאן דלא מברך כאלו נהנה מקדשי שמים משום ליי' הארץ ומלואה, מאן דמספקא ליה אי בריך אי לא בריך, ועדיין הוא אוכל, חוזר ומברך. וכל שכן אם שכח ולא בירך דחוזר ומברך, וכן מפורש לקמן. ובברכות של אחריהם, בכל ז' מינין, כגון ברכת המזון דאורית' דכתי' ואכלת ושבעת וברכת, אם ספק בירך או לא בירך, חוזר ומברך, אבל בשאר מינין אינו חוזר ומברך.
ובגמ' מייתי הכא פלוגת' דכרם רבעי. אפי' למאן דאמ' הילכת' כמאן דתני נטע רבעי, כלומ' דכל נטיעה בעולם צריכה לפדות הפירות בשנה רביעית, מיהו הני מילי בארץ ישראל, אבל בחוצה לארץ אינו נוהג כלל. ויש מן הגאונים שמצריך פדיה לכרם לבדו, לא לשאר מינין. והרמ' ז"ל חלק עליו. אבל ערלה ודאי נוהג בכל אילן מאכל, ובכל מקום, ובחוצה לארץ ספיקא מותר.
<h2>דף לה:</h2>
שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ. מוקי לה דשתי ליה על ידי אנגרון. ודוקא בחושש בגרונו ואי חשש בגרונו ושתי ליה בלא אנגרון לא מברך עליה כלל, דאזוקי מזיק לי', ולא מתהני מיניה כלל. וכן אי הוה שתי ליה על ידי אנגרון ולא היה חושש בגרונו לא הוה מברך, דלא שמן עקר, אבל השתא בחושש בגרונו הוה ליה שמן עקר. מכל מקום אי אכיל מידי לרפואה ולא להנאה כלל, והוי דבר שאינו מוטעם אינו מברך עליו, דליכא הנאה לגרונו כלל. ויש שאומרים דמברכת שהכל לעולם לא יפטר. ויש להקשות דהא שותה מים ולא לצמאו אלא דחנקתיה אומצא, אמ' לקמן (מד:) דלא מברך כלל. וכן נמי כתב הרמ' ז"ל דבשמן זית לחודיה מברך שהכל אע"ג דאזוקי מזיק ליה.
<h2>דף לו.</h2>
ובקמחא דחטי פסק הריא"ף כרב נחמן דמברך שהכל, דלא רגילי אינשי לספויי קמחא. לספויי, הוא לשון הושטת המאכל, כמו ספו לי באליה בפסח ראשון. ואית דפסיק כרב יהודה דמברך בורא פרי האדמה. וכתב הראב"ד דמסתברא הכי בקמחא דחטי דשבלי רטיבתא דאית לה מתיקות וספו מינה אינשי, ולא גרע מכוסס את החטים דאמ' לקמן דמברך בורא פרי האדמה. מיהו לאחריה, ואחר כסיסת החיטים, אינו מברך ברכה מעין שלש, דלא אשכחן שהתקינו מטבע דעל האדמה ועל פרי האדמה, דומיא דעל העץ ועל פרי העץ.
קורא רב יהודה אמ' וכו'. פי', הן קנוקנות דקות שהן רכות ויוצאות בראש הדקל, ויש להם קצת טעם, ואוכלין מהן קצת בני אדם. ולרב יהודה מברך עליה בורא פרי האדמה דכיון שאינן פרי, אלא מגוף האילן, והאילן גידולו מן הארץ בורא פרי האדמה. ושמואל אמר שהכל, דכיון דסופו להקשות עץ בעלמא הוא. ואע"ג דצנון נמי סופו להקשות, לא דמי משום דצנון נטעי אינשי אדעתא דפוגלא, כלומ' לאכלו כך ועקר הנאתו כך, אבל האי לא נטעי ליה אדעתא דקורא. והילכת' כשמואל. וכתבו בתוס' דהוא הדין ללולבי גפנים, שאין מברכין עליהן אלא שהכל, דהא נמי סופן להקשות, ולא נטעי להו אדעתא דהכי.
וצלף של ערלה זורק את האביונות ואוכל את הקפרסין. פי', אביונות הוא הפרי עצמו כשהוא סמדר, והקפרסין הם הפרחים שיוצאים עמו וגדלים והם נושרין בהגדל הפרי, ואין מזיק לפרי אע"פ שנושר ממנו בעודו סמדר, ולפיכך אינו חשוב כשומר לפרי שיאסר משום ערלה, כדדרשי' את פריו, את הטפל לפריו. אבל נץ של רמון שהוא הפרח, אם יפול מעליו כשהוא סמדר ילקה הרמון, לפיכך אסור בערלה. והכי אסיקנא בגמ'. וכת' הריא"ף ז"ל וכן הוא (סמדר) בגמ' במקצת ספרים, מדלגבי ערלה לאו פרי העץ הוא, ולא אסרה תורה בערלה אלא פרי העץ אבל לא ירק, לגבי ברכה נמי לאו פרי העץ, אלא פרי האדמה, והילכך מברך עליה בורא פרי האדמה. וכתב הראב"ד ז"ל דהאי פיסקא לא מיחוור. ויש שאומרים דהוא הדין לשקדים הרכים שנאכלין והשקד שבתוכן אינו כלום ועקר דעת האוכל אותן אינו אלא להנאת טעם הקלפה שהיא רכה וחמוצה, ולפי דעת זה יברך עליה בורא פרי העץ. ואפי' לדעת הריא"ף ז"ל דפסק בקפריסין בורא פרי האדמה, התם משום דלגבי ערלה לאו אוכלא כדכתבי', אבל הנך ודאי לגבי ערלה הוי אוכלא, דשומר גמור הוא, שאי איפשר לפרי שיתבשל זולתו, ולא דמי לקפרס דאי שקלת ליה לא לקי פירא כדאית' בגמ', ולפיכך נבריך עליהו בורא פרי העץ אע"פ שסופן להקשות, כדאמרי' בצנון דטעמ' דסופן להקשות לא מבטל ליה מתורת אוכלא, אלא בגוף האילן, מיהו בשקדים המרים דנטעי אינשי אדעתא דלמיכל רכין, מברך עליהו בורא פרי העץ. ואיכא לעיוני אמאי לא מברכי' עליהו דפלפלי רטיבתא בורא פרי העץ, דכיון דעץ הוא וחייבת בערלה. ותירץ הרב, דכיון דלאו אורחא למיכליה באפי נפשיה, לא מברכינן עליה בורא פרי העץ, ולא שהכל, אלא בורא פרי האדמה, דהא בגמ' משוי ליה להאי הימלתא דאתיא מבי [וכו']. (ואי פו) [ואיכא פירושא] מרקחת שעושין מזנגביל וקורין לה יינגיברדא דמברך עליה בורא פרי האדמה, ומוקים לה ברטיבתא, והוא הדין לפלפלי רטיבי. ואית דאמרי שעל התמרות הוא שכתוב הריא"ף ז"ל שמברכין בורא פרי האדמה, אבל על הפרי עצמו מברכינ' בורא פרי העץ. ועוד איפשר לומר, דכיון דטעם עצו ופריו שוה, חשבי' אוכל הפרי בעודו רך, כאוכל מן העץ רך, דכיון שהפרי עצמו אינו אוכל למיכליה בעיניה, אין לו תורת פרי לגמרי.
<h2>דף לו:</h2>
גופא רב ושמואל דאמרי תרויהו כל שהוא מחמשת המינין וכו'. כללא דמילתא לדעת הריא"ף ז"ל, והרמ' ז"ל, כך הוא, דבפת דחמשת המינין מברך המוציא, ובפת אורז שקורין ריש, בורא מיני מזונות. ובפת דחן שקורין מיל, מברך שהכל. ובמיני מאכל כל תבשיל שהוא מחמשת המינין מברך עליו בורא מיני מזונות, וכן נמי בתבשיל כלו מאורז שקורין ארוז, אבל בשל דחן, לפניו שהכל ולאחריו ולא כלום, דהיינו בורא נפשות רבות. וכן בתבשיל שיש בו מחמשת המינין, אע"פ שאינו כולו מהם, שמערבין בו דברים אחרים מברכין עליו בורא מיני מזונות, והוא שלא יהא מה שיש בו מה' מינין טפל בתערובת והשאר עיקר, מה שאין כן באורז שאין מברכין עליו בורא מיני מזונות, אלא כשהתבשיל כלו מאורז, אבל אם הוא בתערובת, אפי' היה האורז עקר, אין מברכין עליו בורא מיני מזונות, דלגבי הא מילתא גרע מחמשת המינין. וכן נמי לענין ברכה של אחריו, דבה' המינין מברכי' בפת ג' ברכות, ובתבשיל ברכה אחת מעין שלש, ובארז בפת ובתבשיל בורא מיני מזונות, ואחריו בורא (מיני מזונות) [נפשות רבות]. ובדחן לא שנא בעיניה ולא שנא בתערובת לפניו שהכל, ולאחריו בורא נפשות, כן דעת הריא"ף ז"ל והרמ' ז"ל. וחולקין במקצת דבריהם הראב"ד ז"ל והרב ז"ל ואומרי' שאין לחלוק בין ארז ודחן, לא בפת ולא בתבשיל, דבפת ובתבשיל שיהא כלו מהם ראוי לברך לפניהם בורא מיני מזונות, שהרבה בני אדם סומכין ונזונין בפת (ו)של דחן ובתבשיל הנעשה ממנו. והראב"ד ז"ל מביא ראיה מבריתא דהתם הביאו לפניו פת ארז ופת דחן מברך בתחלה ובסוף כמעשה קדרה, ובמעשה קדרה מברך בורא מיני מזונות.
והא דאמרי' דכל תבשיל שיש בו מחמשת המינין מברך בורא מיני מזונות, ה"מ כשאינם טפילה לשאר התערובת, אבל אם היו טפילה, כגון שלא נתנו אותם אלא לדבק התבשיל, כגון לפתות וכיוצא בהן, שנותנין בהם קמח לדבק התבשיל, מברך על העיקר ופוטר אותן, והוא הדין אם היו טפילה בעיניהו, כגון שאוכל מליח ואוכל מעט פת עמו כדי שלא יזיק המליח את גרונו, מברך על המליח ופוטר את הפת, שכלל זה דוקא הוא בכל מקום, שהעקר פוטר את הטפילה, וכן כתב הרמ' ז"ל.
<h2>דף לז:</h2>
האי חביצא אי אית בה פרורין כזית וכו'. פי' תבשיל מלחם פתות ומפורד. ורב ששת אמר אפי' פירורין פחות מכזית מברך עליהן המוציא וכו'. וכן הילכת'. והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. פי' תאר לחם ומראה. וכתב הראב"ד ז"ל דדוקא כשאין לו לא פתיתים ולא שלימין, שיבצע בהן, אבל יש לו, אינו מברך על אלו שבחביצה, דהלכה כרבא דאמ' מברך ואח"כ בוצע. ועוד כתב דלכתחלה צריך שיקבץ מהם כזית, ויאכל כזית, אבל פחות מכזית אע"פ שדעתו לאכול הרבה, לכתחלה אינו מברך עליו המוציא, מיהו (ו)אם ברך יצא, מכל מקום אם אין דעתו לאכול מהם כזית, אינו מברך לא המוציא ולא [שלש] ברכות, אלא בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות, ואע"פ שאין מזון בפחות מכזית, מיני מזונות הוא. ואע"פ שאמ' בירוש' תני כל שאומר עליו ג' ברכות, מברך עליו המוציא, התיבין הרי פחות מכזית שאין אומ' עליו ג' ברכות מעתה לא יאמר עליו המוציא, אמ"ר יעקב בר אחא לשאר מינין נצרכא. פי', לא למענו, אלא שאר מיני חטה כגון סלת וערסן ומעשה קדרה שאין אומרי' עליהן המוציא, אע"פ שהן ממין לחם. משמ' מיהא דפחות מכזית מברך עליו המוציא. ההיא בבוצע מלחם גדול קאמר, שאע"פ שלא בצע אלא פחות מכזית. והרב בעל ההשלמה ז"ל כת' דאפי' אין דעתו לאכול כזית מברך עליו המוציא, והביא ראיה מן הירוש'. מיהו עד כאן לא פליגי אלא בברכה שלפניו, אבל בברכה שלאחריו אינו מברך אלא על כזית, כדאמרן [כ', ב'] והם החמירו על כזית ועל כביצה, מכלל דאפי' המחמיר אין צריך להחמיר אלא על כזית. ולפי הירושלמי דוקא כשלא אכל דבר שהוא שלם בברייתו, אבל אם אכל בריה, מברך לאחריו אפי' אפחות מכזית. דגבי עובד' דר' יוחנן דאכל זית מליח ובירך אחריו, פריך לקמן היכי בריך לאחריו, דהאי כיון דשקיל לגרעיני, כלומר בלא גרעינין אין שם אוכל כזית, ותריץ בירוש', בריה שני, אבל בגמ' דילן תריץ בענין אחר. ועוד כתו' בירוש' אפי' פרידה של ענב או של רמון טעונה ברכה לפניו ולאחריו, פי' משום דהוי בריה וחשובה הילכך הא דתנן יש טעון ברכה לפניו ואין טעון לאחריו, ואמרי' למעוטי מאי למעוטי ריחני, כלומר הנאת ריח שמברכין לפניה ולאחריה. יש לעיין אמאי לא אמר למעוטי פחות מכזית, למאי דקאמר דבפחות מכזית כשאינו בריה מברך לפניה ולא לאחריה. ותירץ הראב"ד ז"ל דהתם מיני חיוב קתני ופחות מכזית לא מין מיוחד הוא.
<h2>דף לח.</h2>
טריתא דארעא מברך עליה בורא מיני מזונות. והוא קמח מגובל במים רך מאד, ומסיקין קרקע הכירה ושופכין עליה, ונאפה לשם, ולפיכך אי קבע סעודתיה עלויה מברך המוציא וג' ברכות.
האי דובשא דתמרי מברכין עליה שהכל, משום דזיעה בעלמ' היא. כתב הרמ' ז"ל דעל הסוקרי שעושין מתמצית הקנים המתוקים, שמבשלין אותו עד שיקפא ודומה למלח, יש גאונים שהורו שמברכין עליו בורא פרי האדמה, והוא אומר דאין מברכין עליו אלא שהכל, דלא עדיף אותו המשקה שנשתנה על יד האור מדבש התמרים [שלא] נשתנה ואע"פ [כן] אין מברכין עליו אלא שהכל.
תמרי ועבדינהו טרימא. פי' שמסירין גרעיני תמרים, ואחר כותשי' אותן הרבה, ועושין אותן כעין מרקחת, מברכין עליו בורא פרי העץ, דבמלתיהו קיימי.
בגמ' פליגי איכא מאן דאמ' דעל הפת מברך המוציא בה', דאפיק משמע, שכבר הוציא את הלחם מן הארץ. ואיכא דאמ' מוציא בלא ה', ודכולי עלמא במוציא דאפיק, כדכתי' אל מוציאו, שכבר הוציא. ופסיק הילכת', דאמרי המוציא. ויש שואלין למה הניחו לשון מוציא שהוא בלא ספק לדברי הכל, ותפסו לשון המוציא, שחולקין בו. וי"ל שרצו להודיענו דהמוציא נמי דאפיק משמע, דמברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא אם לאו, כמו שתיקנו על ביעור, אע"ג דלבער כולי עלמא לא פליגי. ולזה הטעם קשיא למה תקנו בורא פרי העץ, ובורא פרי האדמה, ויוצר אור בלא (ברכה) ה"א. לכך נראה טעם הירושלמי דלא תקנו המוציא, אלא כדי שלא לערב את האותיות, כלומ' שלא לערב מ' דהעולם עם מ' דמוציא, ששתי תיבות דומות זו לזו נעלמת קריאת האחת מהן, כמו שאמרו בק"ש צריך ליתן ריוח בין הדבקים כגון על לבבך, בכל לבבכם, ופריך בירושלמי והרי לחם מן הארץ שמערב את האותיות, ותריץ שני התם דלישנא דקרא משמ' הוא, כדכתיב להוציא לחם מן הארץ. ועל זה הדעת תמה הראב"ד ז"ל אם כן למה תקנו הגומל בה', והרי אין שם עירוב אותיות. ויש שתירץ, דשאני התם שרצו שיאמר לשון, שיהא משמעו גם כן להבא, כלומ' שגמל לו חסד ויגמול כן תמיד דרך תחנה ובקשה.
<h2>דף לח:</h2>
ושלקות במלתיהו קיימי ומברכין עלייהו בורא פרי האדמה וכו'. ועד כאן לא אמ' ר' יוסי, דאמר גבי מצה (מצה) אבל לא במבושל, אלא במצה, משום דבעינן טעם מצה. פי', ואע"ג דר' מאיר נמי בעי טעם מצה, דילמ' קסבר דבשול לא מבטל טעמ', אבל ר' יוסי סבר דמבטל טעמ'. אבל לענין ברכה מודי דשלקות במלתיהו קיימי, ומברך בורא פרי האדמה. ואפי' תומי וכרתי, פי' ואפי' תומי וכרתי שטובין לאכלן חיין יותר ממבושלין בפני עצמן בלא בשר, שאם נתבשלו בפני עצמן אין להם שום חשיבות טעם, ואין ראויין לאכילה כי אם מעט, כי התבשילין שאנו עושין מהן, שהן חשובין מפני השומן והבשר שמתקנן ונותן להם טעם יפה וחשוב, ומפני שאין חשובין כשהן מבושלים או שלוקי' בפני עצמן, איכא מאן דאמר בגמ' דמברך עליהו שהכל, וקמ"ל השתא לפום מסקנא, דבמילתהו קיימי ומברך עליהם בורא פרי האדמה. וכללא דמילתא הכי הוא, דכל שדרך לאכלו חי ולא שלוק, כגון קשואין ואבטיחין האוכלם חיין מברך עליהן בורא פרי האדמה. ואם בשלם, בטלה דעתו, ואין מברך עליהן אלא שהכל. וכל שנאכל מבושל או שלוק, אבל אין נאכל חי, כגון סלקא וכרובא וכיוצא בהן, אם אכלן חיין, מברך עליהן שהכל, ואם מבושלין, בורא פרי האדמה. וכל שנאכלו חיין ומבושלין, בין כך ובין כך מברך בורא פרי האדמה. וכן כתב הרמ' ז"ל. והוא הדין לפירות האילן שנאכלין חיין ומבושלים, כגון תפוחים ופרישי' שקורין פראש, או חבושין שקורין קורונץ, ש(ה)מברך עליהן בורא פרי העץ. וכן בערמונים, יש שאומ' שאין דרכן ליאכל חיין, כי אם מבושלין, ויש שאומ' שבין חיין בין מבושלין מברך עליהן בורא פרי העץ. אבל השקדים או האגוזים שמטגנים אותן בדבש שקורין נוג'ט, יש אומ' שהדבש עקר, ומברך עליו שהכל. ואפי' תאמר שהפרי עקר, כיון שהשקדים והאגוזים אין דרך לאכלן מבושלין בפני עצמן, והדבש הוא שממתקן ומכשירן לאכילה, אין מברכין עליהן אלא שהכל.
ר' יוחנן אכל זית מליח ובירך עליו תחילה וסוף. לפום מסקנא דאסיקנא דשלקות במילתיהו קיימי, וזית מליח הרי הוא כמבושל, בירך עליו תחלה בורא פרי העץ ולבסוף על העץ ועל פרי העץ, והכי משמע בגמ'. ועוד מפ' בגמ' דזית גדול הוה, דבלא גרעיני' הויא ביה כזית אוכל, אבל כזית בינוני לא יברך עליו בסוף, דאין מברכין לאחריו אלא בכזית אוכל, והא בצר ליה הגרעין, אבל לפניו מברך אפי' אכל דהו, דאסור ליהנות מן העולם בלא ברכה, וכן דעת הריא"פ ז"ל והרמ' ז"ל. אבל לפי הירושלמי כל אוכל שלם שהוא בבריתו כגון זית עם הגרעין, או הגרגיר של ענבה, או של רימון, מברך עליו תחלה וסוף, דבריה חשיבא נמי לענין ברכה, כי היכי דחשיבא בעלמא, דאמרי' דבריה לא בטלה. ואיכא למתמה, אי איתא להאי טעמא, היכי לא תרצה בגמ' דילן כי פריך עליה דר' יוחנן היכי בריך לאחריו דכיון דשקליה לגרעיניתיה בצר ליה שיעוריה. ואיכא למימר דבעל גמ' דילן הכי פריך, כיון דשקליה לגרעינתיה בשעת מליחתו שיש מקומות שנוטלין ממנה הגרעינה, או מתוך שמתרככת הרבה כבר נשמטה הגרעינה מאיליה, ולא אכל כי אם האוכל ואין לברך לאחריה משום דאכל בריה, שלא אכלה כבריתה, אבל בגרעינה של ענבים או של רמון שאוכל כולו שלם כבריתו עם הגרעינים שבו, אז הוא חשוב. ובהא דר' יוסי לדעת הירושלמי לא נשמטה הגרענה ולהכי תריץ לה בריה שאני.
<h2>דף לט.</h2>
והאי דשדו ביה קמחא לדבוקי בעלמ'. מיהא שמעי' דהאי דפסקי' לעיל דכל תבשיל דיש בו מה' המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות, ה"מ כשאין אותו הקמח טפילה, כי האי דאינו אלא לדבוקי בעלמ', כלומר להעבות התבשיל ולהדביק חתיכות הלפת, אין מברך עליו אלא על הלפת. מיא דכלהו שלקי ככולהו שלקי. פי' הראב"ד ז"ל לא תימא מי סחיטתן, אלא [אימא] המים שנשלקו בהן, כיון דנתנו טעם במים הרי הן כגופן.
ירושלמי אין מברכין אלא בשעה שהוא פורס, אמ"ר חייא ההוא דנסיב עיגולא ובריך עלוי ולא אתא לידי, צריך למברכא עליה זמן תנינות, אמ"ר תנחום וצריך למימר ברוך שם כבוד מלכותו, שלא להזכיר שם שמים לבטלה. ותו גרסי התם, ההוא דנסיב תרמוסא ונפל מידי' צריך למברכה עליה זמן תנינות, ומה בין זה לאמת המים, פי' שמי שהוא על אמת המים, ורוצה לשתות ומברך, הרי שהלכו המים שהיו לפניו ושותה מן המים שבאו אחר כן, ותריץ תמן לכך כיון, פי', בשעת הברכה כיון לברך על המים שיבואו, לא על המים שאז לפניו.
פת הצנומה בקערה. פי' פת יבשה וקשה, שפותתין אותה בקערה, ויוצקין עליה תבשיל רותח כדי לרככה, מברכין על הפתיתין המוציא. ואסיק הריא"ף ז"ל, דהילכת' כרבא דמברך ואחר כך בוצע. [יש] לדקדק מאי קאמ', דהא אסיקנא לעיל גבי חביצא דאפי' אפרורין פחות מכזית מברך עליהן המוציא, והוא דאיכא עליהו תוריתא דנהמא, משום הכי ביאר הראב"ד ז"ל דכי אמ' הכא [פת] צנומה בקערה מברך עליה המוציא, אפי' היה לו שם פת שלימה שיבצע בה קאמר דאין צריך לבצוע, אלא שיברך המוציא על הפתיתין, והיינו דקאמ' דהוי פליגא אדרבה דאמ' מברך ואחר כך בוצע. ואם יש לו שם פת שלימה או פרוסה אלא שאינה פתותה, מצוה עליו לבצוע [עלה], כדי שיברך ואחר כך יבצע, שז[ה] כבוד המצוה והדורה, אבל אם אין לו פת אלא הפתותה ודאי מברך עליה המוציא והוא שלא נימוח ואיכא עליה תוריתא דנהמא כדאסיקנא לעיל. והא דאמר בפת הצנומה בקערה דמברך עליה המוציא, איכא מאן דפסק דוקא בקערה דהוי כלי שני, ואינו מבשל, והפת במילתיה לענין המוציא, אבל אי שויה בכלי ראשון ובשלה תמן ואוכלה כן פתותה אפי' איכא עליה תוריתא דנהמא אינו מברך עליה המוציא, אלא בורא מיני מזונות. ויש סותרין דעת זה דאפי' נתבשלה בקדרה אי איכא עליה תוריתא דנהמא מברך עליה המוציא, ומוכיח לה מההיא דאמ' בגמ' לעיל (לח:) בההיא דיוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נמוח, ואסיקנא עד כאן לא קאמ' ר' יוסי התם אלא לענין מצה, ומשום דבעינן טעם מצה, אבל הכא לענין ברכה אפי' ר' יוסי מודי.
<h2>דף לט:</h2>
הביאו לפניו פתיתין ושלמין, מברך על הפתיתין ופוטר וכו'. פר"ש אם רצה מברך על הפתיתין, או אם הפתיתין גדולים מן השלמים צריך לברך עליהן. ור' יהונתן פי' דמצוה בפתיתין, דהם חביבי טפי דאין אדם [לוקח] שלימה לאכילה אם יש לו פתיתין. ור' יוחנן אמ' דעל כל פנים מצוה על השלמה.
אמר רב נחמן וירא שמים יוצא ידי שניהם. פי' יוצא ידי מחלוקתן של רב הונא ור' יוחנן, ומניח שתיהן בידו, ובוצע משתיהן, או מן השלמה, כך פר"ש ז"ל. והקשה עליו הראב"ד ז"ל וכי מאחר שרב הונא לא אמר אלא אם רצה מברך על הפתיתין ולא משום חובה ולא משום מצוה קאמ', אם כן מאי יוצא ידי שניהם איכא. ולהכי פירש הראב"ד ז"ל דרב הונא קאמ' שאם היו לפניו פתיתין ושלימין, יותר הוא טוב וחשוב שיברך על הפתיתין משום דמקרבא אהניתייהו, יותר מן השלימין, שהפת שלימה קשה ויבשה מכל צדדיה, ואין יכול לאכול ממנה כי אם על ידי שרייה ביין או בתבשיל מה שאין כן בפתיתין, ואעפ"כ אמ' רב הונא דשלימה עדיפא, ומצוה מן המובחר לבצוע בה. ולכך אמ' דירא שמים יוצא ידי שניהם ומניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מן הפרוסה משום דמקרבא אהניתיהו, ואיכא נמי כבוד השלמה.
ובפסח מניח פרוסה. פי' שצריך להיות שם פרוסה משום לחם עוני, ושלימה משום לחם משנה דיום טוב, ובוצע שתיהן על הפרוסה לדעת ז"ל. ויש שם דעות אחרות כתובות בסדר הפסח. ובשבת חייב לבצוע על שתים ככרות, משום לחם משנה. פי', ר"ל שיבצע משניהם לזכרון הנס שנעשה שהיה מכין לכבוד שבת שני העומר לכל אחד. אמ' רב כהנא נקיט תרתי ובצע חדא. וזה היה יותר נאה ונאות, לזכרון שלוקטין שני העומר, ובצע אחד לזכר שהאחד לבו ביום, והשני מניח לשבת, ומתקיים, ולא הבאיש, ורמה לא היתה בו.
כי הוה מיקלע ליה ריפתא דעירובא הוה בצע עלויה וכו'. פר"ש ז"ל לחם שערבו בו עירובי חצרות לצורך השבת, והיה בוצע בו למחר, אבל בו ביום לא, דאם אכל העירוב יאסרו לטלטל בחצר, והכי איתא בעירובין. ור' יהונתן ז"ל פי' דאפי' בו ביום, דהואיל שהותר מקצתו הותר כולו. ואית דמפרשי ריפתא דעירובא דעירובי תבשילין כשחל יום טוב בערב שבת והיה בוצע בו בשבת. אבל ר"ש ז"ל לא מצי לפרושי הכי דאזיל לטעמיהו, דפי' התם במס' יום טוב לא שנו אלא תבשיל הוא דמערבין בו עירובי תבשילין, אבל פת לא. פי' אין עושין בו עירוב כלל, דמידי דמלפת בעינן. אבל יש שם פי' אחר כמו שכתבנו ביום טוב. וכן המנהג שמערבין בפת ותבשיל כדי להתיר אפיה והבישול, כדתנן אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל. הילכך אנן דמערבינן בפת בוצעין בו בשבת הסמוך ליום טוב, דהואיל ועבדינן ביה חדא מצוה נעביד ביה מצוה אחריתי. וגמרינן מיהא נמי למילי אחרינא, כגון באגדה של הדס הלולב שמניחין ומיחדין אותה לברך עליה על הבשמים במוצאי שבתות לברך על האור, דהואיל ועבדנא בהו חדא מצוה נעביד בהו מצוה אחריתי.
<h2>דף מ.</h2>
טול ברוך טול ברוך. פי', אם הבוצע, או אחד מן המסובין אומ' לאחד טול ברוך, כלומ', טול מפת זה המוציא שהיו קוראין אותו ברוך, אין אותו הדיבור הפסק, ואין צריך לחזור ולברך. ואסיקנא דאפי' גביל לתורי נמי לא הוי הפסק. והוא הדין נמי למי ששוחט עופות או בהמות הרבה ומפסיק ביניהם בדיבור שהוא מענין השחיטה, כגון, טול זה הענף או הבא לי זאת הבהמה, וכיוצא בזה אינו הפסק, ואינו צריך לחזור ולברך.
ברך על פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא. אוקימנא בגמ' אפי' למאן דאמ' עץ הדעת חטה היתה, לענין ברכה לא מברך בורא פרי העץ, דלא איקרי עץ לענין ברכה, אלא מידי דכי שקלת לפירא איתא לאילנא, כלומ' נשאר העץ, שחוזר ומוציא פירות לשנה הבאה, וחטה אינה כן. ובתוספתא עושה כלל אחר דכל שמוציא עלין מעיקר' עשב הוא ומברכין עליה בורא פרי האדמה, וכל שמוציא עלין מעצו, אילן הוא, ומברכין עליו בורא פרי העץ. ובירושלמי פריך והרי כרוב פי' שהכרוב מוציא עליו מעצו, והוא ירק, ומשני כאן בודאי כאן בספק. ולפי התוספת זה השומר שקורין אע"פ שקוצצין אותו וחוזר וצומח משנה לשנה, כיון שאינו צומח אלא מן השורשין עשב הוא, ומברכין עליו בורא פרי האדמה, וכתב הראב"ד ז"ל דאפי' למי שאומר דעץ הדעת חטה היה, לא קרינן ליה עץ לענין נודר (מפני) [מפרי] העץ, שלא יאסר בחטים, דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולא אשכח דנקרי עץ, אלא למי שאומ' הריני נזיר אם זה [אילן] יהא נזיר ע"כ. ואותן בני אדם שמברכין על הפת בורא עצי בשמים במוצאי שבת במקום הדס, טעות הוא בידם, חדא דהא הכא בגמ' [אמרינן] דלא מיקרי עץ לענין ברכה, אפי' למאן דאמ' חטה היתה. ועוד דאפי' תימא דנקרא עץ היינו מעצי בשמים.
<h2>דף מ:</h2>
והילכת' כר' יוחנן דאמ' דאפי' על פת ויין, אם ברך שהכל יצא. ועוד מפרש בגמ' דאם אמ' כמה נאה פת זו, או כמה נאה תאנה זו, ברוך המקום שבראה יצא. והוא שאמר הזכרת השם ומלכות, שכל ברכה וברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה, וסמיך לה בירושלמי אקרא דכתי' ארוממך אלוהי המלך. וכן בברכת המזון אי אמר בריך רחמנא מלכא דעלמא מרי דהאי פתא, יצא ידי ברכה ראשונה. וכן אמ' בנימין רעיא, ואמרו יצא. וקי"ל כר' יוחנן דאמ' כל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה, אלא אם כן היתה סמוכה לחברתה. מיהו ברכה ראשונה של תפלה יש לתמוה אמאי לא [מזכירין] בה מלכות ויש שאומ' דמלך עוזר ומושיע היינו מלכות. אי נמי אלוהי אברהם אלוהי יצחק הוי מלכותו ואחדותו וממשלתו בכל.
על הנובלות. פירוש פירות שנובלין מן האילן. והוא בגמ' תמרי דזיקא. וחד אמ' בושלי כומרא. פי' תמרים שאין מתבשלין באילן אלא שמכסין אותן בתבן ומתחממין ונאכלין. ועל הגובאי. פי' מין ארבה הכשר לאכילה. ועל הזמית. פי' ר"ש ז"ל של מוייר"א ויש אומ' מרק קרוש.
<h2>דף מא.</h2>
היו לפניו מינין הרבה וכו' מחלוקת כשברכותיהן שוות. פי' ברכה שלפניהם, כגון אתרוג וזית, שהזית ממין שבעה ולא האתרוג, ושניהם ברכה שלפניהם בורא פרי העץ, דר' יהודה סבר מין שבעה עדיף וכו'. אבל כשאין ברכותיהן שוות כגון צנון וזית או צנון ואתרוג, דברי הכל וכו' ואיזה שירצה יקדים. כלומר איזה שירצה בו, ויהא חביב לפניו. ולא באר הריא"ף הלכה כמאן, אלא שיש לסמוך דהלכה כרבנן, וכן באר בעל ההשלמה ז"ל. והילכך בכולהו אמרי' דחביב עדיף. ואם כן האי דאמ' כל המוקדם בפסוק הוא מוקדם לברכה, אינה אלא כשאין בהם חביב יותר, אלא כולם שוים לו. וכן באר הרמ' ז"ל. ויש לתמוה על האי מעשה דמיית' רב חסדא ורב המנונא דבריך אתמרי, ואקשי ליה כי לא בריך ארמון, דמוקדם בפסוק, ודילמ' התמרים הוו חביבי לי[ה] טפי. ויש לתרץ דאין הכי נמי דמצי לתרוצי ליה הכי, אלא דאי שני ליה הכי הוה משתמע דאי תרויהו חביבי ליה בשוה, דדינא הוא דליבריך ארמון, ולא היא, משום דזה שני לארץ כדשני ליה.
הילכך פסקא דמילתא הכי הוא, דכי יש לפניו מינין הרבה, כל היכא דחד עקר ואידך טפל מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, ואפי' בצנון וזית, דצנון פרי אדמה וזית פרי עץ דז' המינין, אם הצנון עקר והזית טפל, ברכתו יפטור את הזית. ואם אין שם טפל לחבירו הולך אחר החביב לו, ואפי' בצנון וזית, נמי מברך על הצנון ואח"כ מברך על הזית. ואם ברכותיהן שוות [כגון אתרוג וזית מברך על החביב ופוטר את האחרים. ואם אין שם אחד מהם חביב יותר, אם ברכותיהם שוות] מברך על של ז' המינין, ופוטר את האחרים. ואם יש שם שנים או שלש משבעת המינין מברך על המוקדם בפסוק, ואם הם רמון ותמרים, מברך על התמרים, שהוא שני לארץ אחרון שבפסוק, דכתי' ארץ זית שמן ודבש, וכן בזית ורמון מברך על הזית. ואם היו שם ממין שבעה [ומשאר פירות האילן ושוין בחביבותן מברך על מין שבעה] ופוטר את האחרים. ואם היו פירות האילן ופירות האדמה, ואין שם מז' המינין, וגם אין שם חביב יותר, מברך על פירות האילן שחשובין יותר וחשובה ברכתן. ואם היו פירות אילן או של אדמה וכמהין ופטריות או ביצים או שאר דברים שברכתן שהכל, אין ראוי להקדים ברכתן משום חשיבותן, דברכת שהכל לאו ברכה חשובה היא, ומברך תחלה על הפירות דחשיבי וחשובה ברכתן, וזה דעת הרב בעל ההשלמה ז"ל. ומוכח לה מעובדא דמייתי בגמ' (לט.) מתרי תלמידי דיתבי קמי דבר קפרא ואיתו לקמיהו כרוב ופרגיות, פי' וברכת כרוב היא בורא פרי האדמה, וברכת פרגיות שהכל, שמין בשר הוא, ופסק דחשוב עדיף דהיינו הכרוב דחשוב בברכה, ואע"ג דפרגיות הוא דחשיבי ליה, כדאמ' בגמ'. וכל זה שאמרנו הוא דיני ברכה שלפניהם, אבל בברכה שלאחריהם אם היו מינין הרבה, והיו בהן ממין שבעה, מברך על העץ ועל פרי העץ, ופוטר נמי שאר מינין, שהיא כוללת כל מיני העץ. וכן כתב הרמ' ז"ל. ואם היו משאר מיני פירות העץ ופירות האדמה, הרי ברכה שלאחריהן בורא נפשות ופוטרת הכל. אבל אי אכל פירות ממין שבעה, ובשר או בצים או שאר דברים שאחריהן בורא נפשות, שברכת הפירות אין ברכת העץ פוטרת השאר ומברך על זה [וחוזר ומברך על זה] וכן דעת הרמ' ז"ל. וצריך לעיין בזה שאמרו דאפי' בצנון וזית שאם היה הצנון עקר, שברכת הצנון פוטר את הזית מברכה שלפניה, אם נאמר שיפטור אותה מברכה שלאחריו גם כן, או לא, ואיפשר דהוא הדין דפוטר אותה שלאחריו גם כן.
<h2>דף מא:</h2>
איתמר הביאו לפניהם תאנים בתוך הסעודה. פי' ולא ללפת את הפת, שאינן טפילה לפת. מברך לפניהם, שאין ברכת הפת פוטרתן. אבל לא לאחריהן שברכת המזון פוטרן.
ורב ששת אמ' שאין לך דבר שטעון ברכה שלפניו ולא לאחריו אלא פת הבאה בכסנין. פי' הראב"ד ז"ל דהויא פת, ברכת המזון פוטרה, אבל מיני פירות (פוטרה) לא. ור"ש ז"ל פי' בענין אחר.
אמ' רב פפא הילכתא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונין [ברכה] לא לפניהם ולא לאחריהם. הנה באר הרמ' ז"ל דפת הבאה בכסנין שבא בתוך הסעודה, וכל שכן דייסא וכל מעשה קדירה, שהפת פוטרתן, והנהו לאו מחמת סעודה נינהו, דלאו ללפת אותו, ואפי' הכי פוטרתן דמין מזון נינהו. הילכך, הא דרב פפא לא מפרשא אלא במיני פירות, שאם באו מחמת הסעודה ללפת את הפת אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהן, מפני שהן טפלה לפת, אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, ולא שנא שהיו בשעת המוציא, ולא שנא באו אחר המוציא שלא היה בדעתו בשעת המוציא, פת פוטרתן, דעקר את הטפילה. ושבאו בתוך הסעודה ולא מחמת הסעודה, ולא ללפת את הפת, טעונין ברכה לפניהם, שאינן טפילים לפת שיפטור אותן, אבל לא לאחריהם, שברכת המזון פוטר, כיון שבאו בתוך הסעודה. ושבאו לאחר הסעודה, לקנוח סעודה, טעונין ברכה לפניהם ולאחריהן, כי לא נקבעו עם הסעודה כלל, כך פי' הראב"ד ז"ל וכן כתב הרב בעל ההשלמה ז"ל. אבל רבי' שלמה ז"ל פי' דברים הבאי' שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה, כגון כרוב ודייסא ותרדין שאינן ליפתן, אלא שבאין להשביע, וטעונין ברכה לפניהם דלא טפילה נינהו, ואינן בכלל לחם דלפטרינהו ברכת הלחם, וכן נמי כל מעשה קדירה. וקשיא להאי פירושא דהא תנן ברך על הפת פוטר את הפרפרת ואמרי' עלה וכל שכן מעשה קדירה ולזה הפירוש שפר"ש ז"ל אין המוציא פוטר כרוב ודייסא, וכל מעשה קדירה פת פוטרתן. ובשאר הדברים הבאים בתוך הסעודה, כגון בשר או ביצים או גבינה, אפי' באו שלא ללפות, כתב הראב"ד דמסתברא ליה דלא עדיפי ממעשה קדירה, שהפת פוטרתן, ולשובע הן נאכלין ולא לקינוח הפת, והן עצמן היא הסעודה. ועוד כתב הראב"ד ז"ל וכלל זה אומר לך כל דבר שהוא נאכל להשביע רעבו, כגון בשר וגבינה ודגים וביצים שלוקות וכל מעשה קדירה שלוק ומבושל, הוא עקר סעודתו, בין שבא באמצע בין שבא בסוף, לפי שהוא הסוף, שעדיין הוא אוכל לרעבו, והיינו דאמ' בגמ' ברך על הפת פטר את הפרפרת, וכל שכן כל מעשה קדירה, ומאי כל שכן אלא מפני שהם גוף הסעודה, ואין הפרש בין תוך הסעודה לאחר הסעודה, אלא בפירות ובפרפרת, דהיינו פת הבאה בכסנין, דאין נאכלין לרעבון, אלא לקנוח הפה, ופירות לקינוח הפה וללפתן, ולפי' [חלקו] בפירות בין מחמת סעודה ללא מחמת הסעודה ותוך הסעודה ולאחר סעודה, אבל בפרפרת ליכא לאפלוגי בין מחמת הסעודה לשלא מחמת הסעודה, שאינה באה ללפת לעולם. ועוד כתב הראב"ד ז"ל דפת הבאה בכסנין אי אוכל ממנה שלא בסעודה מברך בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. ואם כדי שאחרים קובעים עליו, אע"פ שלא קבע עליו תחלה, יברך בורא מיני מזונות, בסוף מיהא מברך שלש ברכות. אם קבע עליו אפי' במעט מברך תחלה המוציא, ולבסוף שלש ברכות, ואני אומר כל שמביאין עמו יין לשתות עליו או לשרות בו, כגון אלו הניכלש שמביאין עמהן יין מבושם לשרותן, שהוא אכילת קבע, וצריך נטילת ידים, והמוציא ושלש ברכות, ולא תזוז מינה, ע"כ.
<h2>דף מב.</h2>
יין גורם ברכה לעצמו. פי' רבי' שלמה ז"ל שהיין חשוב שמברכי' עליו בדברים הרבה, כגון בקדוש והבדלה, אפי' אינו צריך לשתות. ויש מפרשין גורם ברכה לעצמו, שמזכיר שם הגפן, מה שאין כן בשאר הפירות. ואלו הפירושין אם שתה מים בתוך הסעודה פת פוטרתן מברכה, דיין דוקא הוא שגורם ברכה לעצמו, אבל מים לא. ואע"ג דאמרי' לקמן (מד:) השותה מים לצמאו מברך, ואמרי' לאפוקי מאי לאפוקי דחנקתיה אומצא, דמשמע הא לאו הכי מברך עליהו. איכא למימר, דהתם איירי שלא בסעודה, וכן כתב הרב בעל ההשלמה. ויש מפרשין יין גורם ברכה לעצמו, כלומ' אכילה ושתיה שתי הנאות הן, והפת פוטר הנאת הפה, והיין הנאת השתיה. ולזה אפי' אם לא שתה יין בתוך הסעודה אלא מים או שאר משקין, מברך עליהן. וכתב הראב"ד ז"ל אע"ג דלית הילכתא כמאן דאמ' פת פוטר כל מיני מאכל, אבל יין הילכתא כותיה, דיין פוטר כל מיני משקין, שהרי אמרו שינוי יין אין צריך לברך. ויש לעיין אם יברך על שאר משקין הטוב והמטיב, והכריע לומ' שעל כל שינוי שיבא לו יברך (על) הטוב והמטיב, ברך על הפת פוטר את הפרפרת אבל הטוב והמטיב יברך. אבל בשינוי הפת לא באר שיברך הטוב והמטיב. ויש שנותנין טעם מפני ששנוי הפת תלוי במעשה האדם ולפיכך אין מברכין עליו, אבל שינוי יין תלוי בידי שמים, כדאמרי' חמרא אכתפא דמריה שוור. ויש שאומרי' מפני שיש הפרש גדול בין טעם יין ובין האחר, ולפיכך הוא חידוש טוב אצלו וצריך לברך מה שאין כן כל כך הפרש בין טעם פת זה לטעם האחר.
תכף לנטילת ידים ברכה. מסקנ' הכא הכי הוא, דגמר וסלק לא הוו הפסק, אלא נטילת ידים לברכה, ותו לא מצי אכיל ומשתי אפי' בברכת המוציא, [או] בורא פרי הגפן עד שיברך ברכת המזון. ומאי דאמרי' התם כיון דאמריתו הבו נבריך איתסר לכו למישתי, דעת הריא"ף ז"ל דהתם אסור למשתי בלא בורא פרי הגפן קאמ', אבל בבורא פרי הגפן שרי למשתי. אבל הראב"ד ז"ל כתב דתרי פיסקי הוו, נטילת [ידים] אפי' לא אמר מידי, והבו נבריך נמי אפי' בלא נטילת ידים. ומוכח לה ממאי דאמ' התם כיון דאמרי' הבו נבריך איתסר להו למישתי, והלא היה לו להמתין ולראות אם יברכו בורא פרי הגפן, אלא לאו שמע מינה דעל כל פנים.
ברך על היין שלפני המזון פי' לדידן כגון בשבתות ובימים טובים שמקדשין על היין לפני המזון, ולדידהו אפי' בחול היו מביאין יין ומברכין עליו ושותין כוס אחד קודם המוציא, להנאת שתיה ולפתוח בני מעיין, וכן נמי היו מביאין כוס ושותין לאחר המזון, כלומ', לאחר שגמרו סעודתו והאריכו בדברי שיחה קודם ברכת המזון, וקאמ' שברכת היין שברכו לפני המזון פוטרת את היין שלאחר המזון, כדאמ' בגמ' טעמא שזה לשתות וזה לשתות, כלומ' שהנאת שתיהן שוות.
ברך על הפרפרת שלפני המזון. פי' שהיה דרכן גם כן להביא קודם המוציא פת הבאה בכסנין שקורין אובלייש ומיני מטעמים כיוצא בה לעורר תאותם. וכן היו מביאין מיני פרפראות כאלו לקינוח סעודה. ולאחר גמר אכילתם קודם ברכת המזון. וקאמר שברכת (הפרפרת) [הפת] פוטרת הפרפרת. כתב הרב בהשלמה (דכך) [ומהך] סופא מוכח דרישא אירי דלא אכיל פת אלא דייסא ומעשה קדירה. ולהכי צריך דפרפרת שלפני המזון תפטור את שלאחר המזון, אבל השתא איירי דאכיל פת ולהכי פת פוטרת הפרפרת שלאחר המזון. אי נמי סופא קמ"ל דאם לא הביא פרפרת לפני המזון שתפטור את הפרפרת שלאחר המזון, מכל מקום הפת פוטרת, וכל שכן מעשה קדירה שתפטור אותה הפת שמפני שהיא לשבוע כמו הפת, ופרפרת נמי מין פת הוא מה שאין כן בפירות הבאין לאחר סעודה שאינן באין לשבוע. אבל הראב"ד ז"ל פי' דרישא איירי בפרפרת שלאחר המזון שפרפרת שלפני המזון הוא דפטר ליה, אבל סופא איירי בפרפרת שבתוך המזון, דפת הוא דפטרה ליה, אבל הפרפרת שלאחר המזון פת לא פטרה ליה, דאזלא (לא) [לה] קביעותא דפת, אבל דלפני המזון הוא דפטרה לה, דחד גונא נינהו, וחדא ברכה אית להו ופטרי אהדדי.
בית שמאי אומ' אף לא מעשה קדרה. כתב הראב"ד ז"ל דנקטי' מיהא לב"ה דפת פוטרת פרפרת וכל שכן מעשה קדירה דגרע מינה, דהאי פת ומעשה קדירה לא פת. ברך על הפרפרת לא פטר את הפת, אבל מעשה קדרה [פטר] דהוא הוא פת, והני לאו פת נינהו. ובברכה אחרונה ודאי פטר אהדדי דחדא ברכה נינהו, ואין בהן תוספת וגירוע, והיא ברכה אחת עולה לשתיהן ע"כ.
<h2>דף מב:</h2>
לא שנו אלא בשבתות וימים טובים אבל בשאר ימות השבוע וכו'. דעת הראב"ד ז"ל וההשלמה ז"ל דדוקא באותו הזמן שלא היה להם מצוי תמיד, אבל בזמן הזה ובארצות אלו שאדם קובע סעודתו על היין תמיד בכל יום, הוו להו כל הימין שווין. ואם הביאו לפני המזון פוטרת שלאחר המזון, לפי שזה לשתות וזה לשתות, כלומ' שהנאתן שוה. פי' כל אחר המזון דקאמר, לאחר סעודה קאמר, וקודם ברכת המזון. הילכך לפי מנהגנו עכשיו בשבתות וימים טובים לכולי עלמ' אין צריך לברך על היין שלאחר המזון, דביין של קדוש שלפני המזון נפטר. ובימי החול בסעודת חתנים או של ברית מילה, שדרכן להאריך אחר המזון בדרשא ובדברים אחרים, ודאי צריך לברך אם שתה לאחר המזון, שהרי לא ברכו לפני המזון, ובשבתות וימים טובים נמי אם היה נמלך כגון שגמר בלבו שלא לשתות עוד באותה מסבה, ואחר נמלך, לאחר המזון צריך ממעשה דר' יצחק בר' יוסף. ויין בתוך המזון, נמי אסיקנא דאינו פוטר את שלאחר המזון, משום דזה לשתות וזה (לשתות) [לשרות] פי' שבתוך המזון אינו אלא לשרות אכילתו ואינו להנאה כל כך כשתיה שלאחר המזון, ומכל מקום ממילא שמעינן מינה דיין שלפני המזון הוא לשתות וזה שבתוך המזון לשרות, והוא עדיף לשתות מלשרות, וכן כתב הראב"ד ז"ל, הילכך אנן השתא לא צריכינן לברך בורא פרי הגפן על היין שבתוך המזון בשבתות וימים טובים, שיין הקדוש שלפני המזון פוטר את היין שבתוך המזון, וכן כתב בהשלמה ז"ל.
היו יושבין כל אחד ואחד מברך לעצמו. פי' ברכת המוציא, פי' לפי הגמ' לא מיבעיא אם היו יושבין מתחלה לעסק אחר, ונמלכו לאכול דלאו קביעות הוא, וכל אחד מברך לעצמו, אלא אפי' ישבו מתחלה על דעת אכילה, כיון דלא היסבו, כל אחד מברך לעצמו. אבל אם הסבו אחד מברך לכלן, דבלא היסבה לאו קביעותא הוא. ולענין ברכת זמון אם היו שלשה או יותר, יש אומרי' דאם ישבו אפי' בלא הסבו, מזמנין, דזימון לא בעי היסבה. אך הראב"ד ז"ל כתב דלזימון נמי בעי היסבה, דכי לא היסבו כיחידים דמו, וכן הרב בעל ההשלמה דעתו כן.
ואם אמרו ניכול נהמא בדוכתא פלן. כלומר שנתועדו לאכול יחד במקום מיוחד וישבו שם, אע"ג דלא הסבו, אחד מברך לכלן. ולפיכך יש לדעת כי כל בעל הבית עם בני ביתו כל זמן שישבו לאכול על שולחנו, אין לך היסב גדול מזה, וכל שעה ושעה מתועדין לאכול שם, והרי זה כמו ניכול נהמא בדוך פלן, וכן ביאר בירושלמי.
<h2>דף מג.</h2>
ויין נמי בעי היסבה. פי' אם שותין ולא אוכלין, אין אחד מברך לכלן אלא אם כן היסבו. וצריך לעיין איך לא הביא הריא"ף ז"ל לישנא בתרא דגמ' דאמ' דיין נמי מהניא ליה היסבה, כלומ' שיש לו קביעות כמו שיש קביעות לפת, [ו]אחד מברך לכלן, מ"מ הכי הילכתא. והני מילי בברכה שלפניו, אבל בברכה שלאחריו לא מהניא ליה היסבה, וכל אחד לעצמו דאין זימון לפירות. והראב"ד ז"ל כתב דמשכחת לה נמי ליין בברכה שלאחריו, כגון שהיו מסובין בסעודה ובא להן יין לאחר המזון ולא ברכו עליו לפני המזון, שלא נפטר שלאחר המזון, ומברך עליו האחד על ידי כולן בין לפניו בין לאחריו, שכבר בא להם הזימון על ידי הפת, ויצא לנו דעת זה ממעשה דרבן גמליאל וזקנים שהביאו לפניהם כותבות ונתן רבן גמליאל רשות לר' עקיבא לברך ברכה, וכיון דאין זימון לפירות היכי בריך אכלהו, אלא ש"מ דבסוף סעודה הביאום והועיל להם הקביעות הראשון, ולכך ברך אחד לכלן. ויש דוחין הראיה ואמ' שמה שנתן ר"ג רשות לר' עקיבא לברך ראשון קאמר, לראות מהו מברך, אבל לא היה בדעתו שהוא יוציא את האחרים. ושאר פירות כתב הרמ' ז"ל דלא בעו היסבה, דאפי' לא הסבו אחד מברך לכלן ברכה שלפניהם, ותפסו עליו חכמי לוניל משום דהשתא משמע כלישנא קמא, אבל ללישנא בתרא דאמרי' יין מהניא ליה היסבה, בשביל שיש לו קביעות בשביל חשיבותו כמו הפת, מכלל דשאר פירות לא חשיבי, לא מהניא ליה היסבה. (בשביל שיש לו קביעות בשביל חשיבות כמו הפת מכלל דשאר פירות לא חשיבי לא מהניא ליה היסבה). והשיב להם טעם נכון, כי כל דבר לפי רוב חשיבותו הוא חיוב ברכתו, על כל אחד מן הנהנין. ואם שעל שאר פירות לא מהניא היסבה, ואפי' היסבו, כל אחד מברך לעצמו, נמצא שמחמיר על שאר פירות יותר מפת ויין, וכי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, אלא ודאי אין ראוי להחמיר עליהן כפת ויין, הילכך בדין הוא דלפת ויין נבעי הסבה, אבל שאר פירות אפי' [לא] הסבו, אחד מברך לכולן. ושתי לשונות הגמ' שוין לדעת זה, אלא שנחלקו בלשון ולא בטעם כלל, ויש הרבה לשונות בתלמוד כיוצא בזה. אך הרב בהשלמה ז"ל כתב דשאר פירות לא מהני להו היסבה.
שאלו את בן זומא מפני מה אמרו בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו. פי' דהא ודאי ליין נמי מהניא היסבה, כיון דהסבו אמאי אין אחד מברך לכלן. אמ' להן הואיל ואין בית הבליעה פנוי. פי', ושמא השומע ידחוק עצמו לבלוע פתאום, ויקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה. וגם אינו ראוי שיענה אמן בעוד שהאוכל בפיו. ובירוש' מפרש על שם ימלא פי תהלתך. ועל זה אמרו בירוש' אהו דעטיש בגו מיכלא וסבר למימר ליה זוט, פי' זוט, לשון חיים, כמו שאומ' איטא זיטא, פי' בן שבעה חי, בגין סכנתא דנפשיה. פי' מי שמתעטש בתוך הסעודה אין אומרי' אסותא כמו שנהגו לומר כן, בגין סכנתא דנפשיה, פי' משום סכנתא דשמא יקדים קנה לוושט.
מסייע ליה לרב דאמ' הנוטל ידיו באחרונה. פי' במים אחרונים, כלומ' ראשון הוא מזומן לברכה, אע"פ שיש שם גדול ממנו.
והוא אומר על המוגמר פי', אותו האחד שבירך על הפת לכולן, הוא שמברך גם כן על המוגמר, שהיה דרכן להביא מוגמר לריח טוב לאחר סעודה, והאחד מברך על ידי כולן. ואע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר המזון. פי', לאחר ברכת המזון, אעפ"כ לא נפסק רשותו של זה, וכיון שנתן לו רשות לשאר הברכות, נתנת נמי לזו הברכה. ודייקי' מדקאמר והוא, מכלל דאיכא עדיף מיניה, פי' הראב"ד ז"ל מכלל שאין הברכות מוטלות על הגדול שבמסובין, שאם היה עליו לבד, למה הוצרך לומ' שהוא יברך על המוגמר, פשיטא שכמו שחשיבותו גרמה לו לברך שאר ברכות, כן גרמה לו לברך על זה.
מאמתי מברך על המוגמר משתעלה תמרתו פי' תימרות עשן, שאבק הבשמים מתחיל להיות בוער באש ועדין איננו אוכל, אבל קודם לכן אין ראוי לברך עליו, דשמא לא יאחוז בו האור ונמצאת ברכה לבטלה. וגם אין (לאחריה) [לאחרה] עד שיתפשט הריח, ונמצא נהנה ממנו קודם ברכה.
חוץ ממושק שהוא מין חיה. פי' הרמ' ז"ל שהוא דם של חיה ידועה במקום, ודמה נצרר במקום אחד, והוא המור, ומברכין עליו בורא מיני בשמים. ומשחא כבישא, הוא שעצי בשמים כבושין באותו השמן עד שקולט ריחן. וכן משחא טחינא, שטוחנין עצי הבשמים בתוכו וקולט את ריחן.
<h2>דף מג:</h2>
נרגס דגנניתא יש שאומרין שהוא אלחבגא. ויש אומרי' שהוא הנקרא ליהי, ויש לו פרחים גדולים לבנים. כתב הראב"ד ז"ל ולמה נקראו עצי בשמים, ושמא מפני שהקנים שלהם מתקשים (ומתביישין) [ומתיבשים] ונעשים כעצים, כמו הפשתן שהנעורת שלו נקראת עץ, כדכתיב בפשתי העץ.
חלפי דימא. פר"ש ז"ל אשפיק. והראב"ד ז"ל פי' שהוא שורש העשב הנקרא טראנגלי שגדל במים, וממנו עושין מחצלאות של חלף, ומשורשו שהוא מבושם נותנין ביין מבושם, ואותו שבא ממדינת הים ממין זה הוא הנקרא גלנגד, ונותנין ממנו במרקחות, ולפי שהוא שורש יבש וקשה כעץ, מברכין עליו בורא עצי בשמים. סמלק פי' יאסמין. סגלי אשכול הכופר, ויש אומרי' ויאולש'.
האי מאן דמורח בחבושא או באתרוגא מברך ברוך שנתן ריח טוב בפירות. כתב הראב"ד ז"ל וכן בעלה של ורדים שקורין רודש. ולענין אכילה מהן, מברך בורא פרי האדמה, דהוו כעין קפרסין דלאו פרי העץ נינהו, אלא כפרי האדמה, מפני שהזרע שלו הוא עקר הפרי והפרחים כמו עלין. ויש אומ' בורא פרי העץ. ולענין ערלה כתב הראב"ד ז"ל דאין חוששין להם משום דאינן אלא הפרי ממש, ולא דין שומר לפרי אית להן נמי, דלא ידעי' אי כי שקלת להו כשהן סמדר אי לקי פירא או לא, ולא ראינו אדם נזהר בהן, ושמא מפני שהן ספק ערלה בחוצה לארץ מותר. וכן מי הורדים שקורין אגו"א רוזד"א המריח בה מברך בורא עצי בשמים, וכן כתב הרמ' ז"ל. והוא [הדין] למי ששותה אותה בעינה שמברך כמו שאוכל העלין עצמן, לפי מה שכתבנו למעלה. והמרקחת שקורין סוכרי רודט, יש לומ' שהורדים עקר ומברכי' כאוכל העלין בעין, לפי מה שכתבנו. ויש אומרים שהסוכרי עקר ושמו מוכ(ר)ח עליו.
הביאו לפניו שמן והדס בש"א מברך על השמן ופוטר את ההדס. פי', שהשמן מבושם. זכינו לריחו וזכינו לסיכתו, אבל ב"ה סברי דטפי עדיף לברך על ההדס שהוא גוף עץ הבשמים, מה שאין בשמן שאין ריחו מעצמו אלא מן הבשמים. שקלט את ריחן. וכן הלכה כב"ה. וכן פסק הריא"ף ז"ל, וכן הרמ' ז"ל וברכת ההדס פוטרת את השמן.
הביאו לפניו שמן ויין. לפי מה שכתב הרב ר' משה ז"ל משמע דביין של ברכת המזון נמי קאמ', שפעמים שהיו מביאים עמו בשמים כמו שהיו עושין מוגמר לריח טוב, ושנים אלו אין פוטרין זה את זה, לפי שאין ברכותיהם שוות, ופליגי אי זה מהם יקדים. ולא שייך למימר דהכא חביב עדיף כדאמרי' לעיל, בהיו לפניו מינין הרבה, דהתם הנאת כולם היתה שוה, אבל הכא חד הנאת שתיה וחד הנאת הריח, להכי פליגי איזה מהם יקדים. ודעת ב"ש להקדים ברכת השמן שבא מיד הריח בחוטמו, ומתחיל ליהנות בו. ודעת ב"ה, דמ"מ הנאת היין חשיבא דנכנס בגוף ונהנה ממנו. ותרויהו סבירא להו דמה דמקדים לברך עליו הוא שאוחז בימינו. ויש ללמוד מזה שאנו במוצאי שבת יש למברך לאחוז את [הכוס] בימינו ומברך עליו, ואחר כך נוטל את הכוס בשמאלו ואוחז את ההדס בימינו, ומברך עליו. ואע"פ שכאן לא הצריכו ב"ה ליתן את הכוס לשמאלו אחר שמברך עליו, ולאחוז את השמן בימינו, דשני הכא שאוחז את שניהם בבת אחת, ואי איפשר להחליפם מיד ליד, שמא יפול אחד מהם לארץ, או שמא מן השמן יצקו על כפו השמאלית, וכן נראה מדקאמר וטחו בראש השמש.
ואל יצא במנעלים המטולאים בטלאי על גבי טלאי ובפנתא. פי' במה שהוא בגוף המנעל שקורין אמפניי"א. אבל בגלדא, פי' במה שקורין שו"לה, לית לן בה. והרמ' ז"ל כתב בטלאי שעל בגד וצ"ל מנא ליה הא. ובימות הגשמים לית לן בה, פי' מפני שהטיט מכסהו. פסיעה גסה נוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. פי'. כל אחד נוטלת אחד מחמש מאות. מאי תקנתיה להדריה בקדושא דבי שמשיה. פר"ש ז"ל בשתית יין של קדוש. וגאון פי' יתן מן היין בעיניו, וכך היו נוהגין קצת הזקנים.
<h2>דף מד.</h2>
ר' עקיבא אומר אפי' אכל שלק והוא מזונו וכו'. פי' הראב"ד ז"ל דר' עקיבא אליבא דרבן גמליאל קאמ', ובשיש בו מה' המינין דאע"פ שהשלק עקר מזונו, כגון קלח של כרוב ונתן בו קמח מברך עליו ג' ברכות, ולדעת חכמים ברכה אחת מעין שלש, וקמ"ל דלדעת ר"ג כי היכי דמחמיר בז' המינין כשהן בעין, כך הוא מחמיר עליהן כשהן בתערובת מחמשת המינין שיברך עליהן ג' ברכות, ואין הלכה כמותו, ולפיכך לא פסק הריא"ף ז"ל כן אע"פ שאין עליו מחלוקת.
כל שהוא מחמשת המינין. פסקינן דמילתא הכי הוא, דכל שהוא מה' המינין אם הוא ממיני הדגן הדבר ידוע, שעל הפת, מברך בתחלה המוציא ולבסוף שלש ברכות. ואם הוא בתבשיל לכתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה ועל הכלכלה, ויש שמוסיפין בה כי אל טוב ומטיב אתה, כנגד הטוב והמטיב, וחותם על הארץ ועל המחיה, ולא איקרי חתימה בשתים, כדאמרי' במקדש מקדש ישראל וראשי חדשים, משום דמשמע מקדש ישראל וישראל הוא דמקדש חדשים, הכא נמי על הארץ דמפקא מחיה וכלכלה חשובה והכי מפורש לקמן בגמ'. ואי אכל מפירות דז' המינין כגון גפן ותאנה ורמון מברך תחלה בורא פרי העץ, ולבסוף על העץ ועל פרי העץ וחותם בארץ ישראל על הארץ ועל פירותיה, כדמפ' בגמ', אטו אינהו אכלי ואנן מברכינן. ואם שתה יין בלא שום אכילה, מברך בתחלה בורא פרי הגפן, ולבסוף על הגפן ועל פרי הגפן, וחותם על הארץ ועל פרי הגפן תחלה. ואם אכל תבשיל מה' המינין ואכל פירות משבעת המינין מברך על המחיה ועל הכלכלה ועל העץ ועל פרי העץ וחותם נמי בכלן. ואם שתה יין עמהם מזכיר שם גם כן הגפן ועל פרי הגפן. אבל אם אכל בשר או גבינה וביצים ושתה יין, אין הברכה מעין שלש פוטרת אותן המינין שאין נכללין בה, אלא מברך על זה בעצמו ועל זה בעצמו, וכן [כתב] הרמ' ז"ל. ואמרי' בירוש' שצריך להזכיר מעין המאורע בברכה אחת מעין שלש, כגון שבשבת אומר והעלנו לתוכה ושמחנו בה בשבת קדשך, וביום טוב אומר ושמחנו בה במועדי קדשך ובראש חדש אומ' והעלה זכרוננו לטובה בראש חדשך. וכתב הראב"ד ז"ל שלא ראינו מי שחשש לזה הירושלמי, אך הרמ' ז"ל הביאו גם כן. ויש אומרים שזה הירוש' נאמר במי שלא אכל פת באותן הימים ולא בירך ג' ברכות, וכיון שלא הזכיר מעין המאורע.
השותה מים לצמאו מברך שהכל לאפוקי מאן דחנקתיה אומצא. פי' שאינו שותה המים לשום הנאה בעולם, אלא לדחות אומצא וכיוצא בה שבבית הבליעה, אינו מברך. וכתב הרב בהשלמה דדוקא במים שאין לו הנאה כלל באותה שתיה, אבל ביין אע"פ שאינו שותהו לצמאו אלא דחנקתיה אומצא וכיוצא בו מברך עליו, כיון דאי איפשר בלא הנאת גרונו ומעיו, כדאמרי' בשמן דשתי ליה על ידי אנגרון כי אפי' חושש בגרונו מברך עליו.
ר' טרפון אומר בורא נפשות רבות פי', דעת ר' טרפון שעל המים מברך לפניהן בורא נפשו', אבל לאחריהן אינו מברך כלום, ואיפשר לומר משום דמים צריכי לחי הנפשות ולכל שאר צרכי הבריאות יותר משאר מינין, לכך היה קובע עליהם ברכה זו, וכך נראה לראב"ד ז"ל עיקר.
<h2>דף מד:</h2>
ואין לנו דבר שמברכין לפניו ולא לאחריו אלא [הריח]. וטעם הדבר הוא שעל הנאת האכילה והשתיה מרגיש ונהנה גם כן לאחריה אבל בהנאת הריח אין מרגיש בה כלל לאחר שעברה מחטמו לפיכך לא תקנו ברכה לאחריה. וכתבנו למעלה שאע"פ שעל אכילת פחות מכזית מברכין לפניו ולא לאחריו, אינו יוצא מכלל זה שעל (מים) [מין] ההנאה קאמ' שאין מברכין כלל לאחריה כמין הנאת ריח, מה שאין כן בהנאת מאכל ומשקה שמברכין לפניה ולאחריה, ובלבד בכזית או ברביעית משקין.
<h2>דף מה.</h2>
ואמ' ליה פוק חזי מאי עמא דבר. כלומ'. שנהגו כל העולם לברך על המים, וכל אותן שאר מינין שאינן מגדולי קרקע בתחלה [שהכל] ולבסוף בורא נפשות רבות.
האי שאכלו כאחת כבר כתבנו למעלה שדעת הראב"ד ז"ל וההשלמה דזימון נמי בעינן הסבו, [דכי לא היסבו] כיחידים דמו ואין מזמנין. ויש אומרים דישבו אע"ג דלא הסבו. וכל זה למהלכים בדרך וכיוצא בהן, אבל לבני הבית כל עריכת שלחן היסבה איקרי בין לברכת המזון בין לזימון.
אכל דמאי ומעשר ראשון שנטלה תרומתו. מוקים לה בגמ' שניטלה תרומת מעשר ולא נטלה תרומה גדולה ובהקדימו בשבלין, דכיון דלא אידגן עדיין לא חל עליו חיוב תרומה גדולה, וביד כל ישראל נמי לא מיחייב, דמעשר מן המעשר אמרתי לך, ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר. ומעשר שני והקדש שנפדו. מפרש נמי בגמ' שנפדו ולא נפדו כהלכתן.
נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן. פי' דלאו בני חיובא נינהו כאנשים, ואע"פ שהנשים חייבות בברכת המזון, ספק הוא אם חייבות מדאוריית' או מדרבנן, והאנשים חייבים מן התורה. ומפרש בגמ' דנשים מזמנות לעצמן, ואע"ג דמאה נשים אינן חשובות אלא כשני אנשים, ושנים אין מזמנין, שאני הכא דאיכא דיעות חלוקות זו מזו, והן לעצמן כאנשים לענין זה, ושיך בהו בשלש נשים גדלו ליי' אתי, דמניה אסמכינן לחובת המזון. ואיכא מאן דאמר חייבות, ואיכא מאן דאמ' דרשות הוא להן אם רצו לזמן מזמנות לעצמן, אבל חיובא ליכא. ואיכא מאן דאמר חייבות, כיון דאיכא דעות. וכתב הרמ' דנשים אם מזמנות לעצמן לעולם אין מזמנות לעצמן בשם, אפי' ביותר מעשר. ועוד מפרש בגמ' דנשים ועבדים אפי' אם רצו לזמן אין מזמנין משום פריצותא, כלומ' כדי להרחיק שלא לעשות מסיבה של נשים ועבדים. ויש שאומ' דדוקא בעבדים שהם פרוצים, כדאמ' עבדא בהפקירא ניחא ליה, אבל בחבורה של נשים עם בני חורין הכשרין אין מפקירין. אבל מכל מקום הנשים אינן מצטרפות עם האנשים, דסתמא דמתני' דנשי' ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן, ואפי' סניפין לעשרה אין עושין מהן. ולא עוד אלא במה שמצטרפין הקטן היודע למי מברכין אין מצרפין אותן לענין זמון, דקטן אתי לכלל חיובא בגדול, אבל נשים לא. ואע"ג דלענין מקרא מגילה מצטרפות לעשרה לדעת קצת הפוסקים, ומוציאות את האנשים אם היו יודעות לקרות, שאני התם דחיובן שוה לאנשים. ואע"ג דאמרי' נמי אשה לא [תקרא] בתורה בציבור מפני כבוד [הציבור], דמשמע טעמא משום כבוד ציבור הוא דלא הא לאו הכי שרי, התם נמי איפשר דקריאתה אינה עולה למנין השבעה או אפי' תימא דעולה, מכל מקום איהי לא מצטרפא לעשרה, דאין קורין בתורה בפחות מעשרה. ויש שאומרי' דלהכי לא פסלינן נשים לספר תורה ולמקרא מגלה, משום דלא נתמעטו נשים אלא מזימון, משום דבסעודה שכיחא שכרות ושחוק וקלות ראש, וכל זה איננו שוה להכשירן לענין צירוף שלשה או עשרה אפי' בכשרים.
<h2>דף מה:</h2>
שלשה שאכלו ויצא אחד מהן לשוק. פי' שהקדים לצאת קודם ברכת המזון, קוראין לו ומזמנין עליו. כלומ' קורין לו ואומ' לו שיתן דעתו עליהם, ויענה להם לזמון ממקום שהוא שם, ואין צריך לחזור ולישב במקום כשעונה לזימון, והוא שישמע משם דברי המברך. ולכשיגמור מה שיש לו לעשות בשוק חוזר למקום שאכל ומברך ברכת המזון לעצמו שעכשו לא יצא אלא מן הזימון, ואם נשתהא שם עד גמר הברכה יצא ידי הכל אם נתן דעתו לכולה. והני מילי לשלשה, אבל לעשרה צריך לחזור וישב במקומו עמהם, מפני שמברכין בשם, וצריך שיהיו כלם יחד, כדכתי' במקהלות ברכו אלהים, אי נמי וירוממוהו בקהל עם.
אמ' אביי נקיטי' שנים שאכלו מצוה ליחלק. פי' מצוה שיברך כל אחד ואחד לעצמו ברכת המזון, והאי דקאמר מצוה ליחלק, דמשמע, הא אם רצו האחד מברך לשניהם, הני מילי שיברך ברכת המזון וזה יכוין לבו [לש]מוע, אבל לא שיברך ברכת (המזון) [הזימון], דאפי' אם רצו לזמן אין מזמנין, דהכי אסיק בגמ' דקסבר ר' יוחנן, והילכתא כותיה. ואע"ג דג' נשים מזמנות לעצמן שאני התם דאיכא דעות, אבל בשנים ליכא ג' דעות, ולא שיך למימר גדלו (לה') אתי, אלא לשנים או יתר. וכתב הרב בהשלמה דדוקא לברכת המזון ליחלק משום דאורית' הוא, דכתי' ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך, אבל בברכת המוציא דהויא מדרבנן אין מצוה ליחלק, היכא דהסבו דאחד מברך לכלן. וקשיא, דהא קדוש היום דאורית' הוא, ואעפ"כ אחד מקדש לכולן. משום הכי משמע דאפי' בדאורית' אחד מברך לכולן, אלא בברכת המזון משום דכתי' ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך. והכי נמי גבי יין תוך המזון אחד מברך לכולן, אי לאו משום דאין בית הבליעה פנוי. ואי קשיא לך הא דתניא בפרק אלו דברים היו יושבין בבית המדרש והביאו לפניהם אור ב"ש אומר' אחד מברך לכולן משום ביטול תורה, מכלל דאי לאו משום ביטול תורה אין לו להמתין עד שיהנו כלם. [לא קשיא, דשאני אור שאין הנאתן כאחד, וזה שבא לפניו האור הראשון נהנה ראשון, ולפיכך אי לאו משום בטול בית המדרש אין לו להמתין עד שיהנו כולן]. אי נמי הכי קאמ', משום ביטול תורה, מצוה שיברך אחד לכולן, הא לאו הכי הרשות ביד כל אחד לברך לעצמו, ולעולם אם ירצו אחד מברך לכולן. ועל זה הטעם נהגו לקדש אחד לכולן ולהבדיל. מיהו ר"ש ז"ל פירש דהוא הדין בברכת המוציא שמצוה ליחלק אפי' בהיסבו.
בד"א כששניהם סופרים. כלומ', ששניהם בקיאים בברכה, אבל אחד סופר ואחד בור, סופר מברך ובור יוצא. פי', וצריך שהסופ' יברך בקול רם כדי שישמע הבור בברכתו ויצא בה ידי חובתו. ולכך היה אומר רבינו ז"ל שבעל הבית עם בנו ואשתו הוו כסופר [מברך] ובור יוצא, לפיכך כל בעה"ב שיש לו שם אשה ובנים ומברך ברכת המזון בלחש, תועה הוא וגוערין, אלא צריך לברך בקול רם כדי שישמעו ויצאו בניו ואשתו בברכותיו.
שמע מינה אין זימון לפירות. פי' דאי הוה מצות זמון לפירות. ודאי הוה ספי לי(ה), כדי שאצטרף עמהן לזימון.
ש"מ שנים שאכלו מצוה ליחלק. כלומר, אפילו לפירות מברך לאחריהם כל אחד לעצמו, וכך היא מצותן, ולא שיפטר האחד בברכת חביר(י)ו בתחלה אם היו שניהם סופרים כדאמרינן כשאכלנו פת.
שלשה שאכלו כאחד ובקש אחד מהם לצאת אחד מפסיק לשנים. פי' הראב"ד ז"ל לאו למימרא שאם לא יפסיק לא יהיו מזמנין, דודאי (אם) [הם] מזמנין עליו אע"פ שבדעתו לאכול, אבל הוא צריך להפסיק כדי שיצא עמהם ידי זמון שכבר נתחייב בה. ועוד כתב הרב דלכל הברכה צריך להפסיק ויוצא ידי ברכה על מה שאכל, ואם רוצה לאכול עוד צריך נטילת ידים והמוציא שכיון שנתחייב בזימון על כרחו הפסיק אכילתו בברכת הזימון, דמיכל וברוכי בהדי הדדי לא איפשר, ואיך יתכן שיאכל באמצע ברכה כי הזימון אחד מברכות של ברכת הזימון היא, ואיך יברך ברכה אחת ויאכל ואח"כ ישלים ברכתו. אך הרב בהשלמה ז"ל כתב דכבוד הרב מונח במקומו דנהגו העם להפסיק האחד עד נברך, וחוזר ואוכל בלא נטילת ידים ובלא המוציא, וטעמא דמילת' משום דהא דאמרי' אחד מפסיק לשנים מדעתו קאמר אבל לא על כרחו, שדרך ארץ הוא שיפסיק מדעתו, ולא הוי הפסק אותו הזימון שהוא מדעתו, ולא גרע מיוצא לשוק שאין צריך לעמוד עמהם אלא עד נברך לרב נחמן, ועד הזן לרב ששת הכא נמי לא שנא.
ואין שנים מפסיקין לאחד. פי', אין בזה לא משום חובה ולא משום דרך ארץ, ועל כרחו צריך שימתין להם, שאינו רשאי להפקיע הזימון לא ממנו ולא מאחד מהם. הא דיהודה בר מרימר דסברי למימר דחילוק ברכות עדיף, כיון דשוו אהדדי דליכא בהו גדול. פי' הראב"ד ז"ל שדעתם היה לומר כיון דחובת זימון אסמיכו רבנן אקרא דכי שם יי' אקרא דאמ' משה, או אקרא דגדלו ליי' אתי, כי היכי דמשה היה גדול מהאחרים וכן דוד היה גדול מהאחרים, לא מזמנין אלא כי איכא גדול. ולא היא דמכל [מקום] ידי זימון שנתחייבו בו צריכין לצאת, והכי נמי אשכחן גבי הנוטל ידיו באחרונה תחלה שהוא מזומן לברכה, אלמ' שאין הברכה לגדול אלא משום כבודו, ויכול ליתנה למי שירצה, הראב"ד ז"ל.
בא ומצאן כשהן מברכין וכו' ולא פליגי הא דאשכחינהו דאמרי ברוך הוא, הא דאשכחינהו דאמרי נברך, אשכחינהו דאמרי נברך אומ' ברוך ומבורך, אשכחינהו דאמרי ברוך הוא שאכלנו משלו, הוא אינו יכול לומר כן שהרי לא אכל, הילכך עונה אמן. והקשה הראב"ד ז"ל להאי פי', למה הוא חמור מן המסובין שהם אין אומרים כלום והוא אומר. להכי פירש, אשכחינהו דאמ' נברך אומר ברוך ומבורך, כלומ', כשאמר המברך נברך והם עונין אחריו ברוך הוא שאכלנו הוא (עולה) [עונה] ברוך ומבורך, שאינו יכול לומ' ברוך הוא שאכלנו שהרי לא אכל. אבל אשכחינהו דאמרי ברוך, כלומר דאמ' ברוך הזן את הכל, או סוף שאר הברכות עונה אמן עמהן, ואע"פ שלא אכל צריך לענות אמן [כדתנן] עונין אמן אחר ישראל מברך ולא אחר כותי המברך. ואמרי רבוותא דהוא הדין נמי אם היו עשרה או יותר שמברכין בשם, עונה זה הבא אליהן גם כן ברוך הוא אלקינו ומבורך. ויש אומ' המבורך לעולם, וכן כת' בהשלמה ז"ל.
העונה אמן אחר ברכותיו. אוקימנא, דאחר ברכה אחרונה הרי זה חכם, אבל לאחר שאר ברכות, הרי זה בור. ולפיכך עונה אמן אחר בונה ירושלים, דאחרונה היא, דהטוב והמטיב ביבנה תקנוה. אבל לאחר ברכת הפירות אין לענות, דאחר ברכותיו אמרי', שקדמו שנים או שלש ברכות, אבל אחת לא, (ל)[ו]כן לאחר ברכת מצות כגון שופר ולולב וציצית, וכן לאחר אהבת עולם אע"פ שהן שתי ברכות כדי שלא להפסיק בין הברכה לקריאת שמע. וכן בין הברכות של הדלקת נר חנוכה, או לפני קריאת מגילה, שלא להפסיק בין הברכה והמצוה. ויש שאומ' דאל מלך נאמן נתקן במקום אמן, כדאמרי' מאי אמן אל מלך נאמן. ואחר ברכה אחרונה של ק"ש של ערבית נמי כתב הרמ' ז"ל דעונה. ואחר ברכות של הבדלה אין ראוי לענות, חדא שלא להפסיק בין הברכה וההנאה. ועוד שאותן הברכות אינן סמוכות זו לזו, שכל אחת ואחת ברכה בפני עצמה היא על דבר מיוחד, האחת על היין והאחת על הבשמים והאחת על האור והאחת להבדלה, ואין מכנסין אותן יחד אלא כדי לסדרן על הכוס, כדאמ' התם [רבי] מכנסן ר' חייא מפזרן, אבל אחר ברכה אחרונה של שמונה עשרה ראוי לענות הוא עצמו. ויש אומרים דשליח ציבור אין לו לענות אמן אחר עצמו אלא בסוף כל התפלה.
<h2>דף מו.</h2>
בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה וכו'. יש שאומרי' שאם רצה לחלוק כבוד, הרשות בידו. ואורח מברך, כדי שיברך בעל הבית. יש שאומרי' שאם אמ' בעל הבית איני חושש לברכת האורח, וטוב לי שאברך אני בעצמי, ואודה לשם המספיק על ידי, הרשות בידו. והקשו על דעת זה מההוא עובדא דמייתי בחולין בפרק כיסוי הדם על שאותו שבא לבשר את ר' שאויבו נפל מן הגג, ואמ' לו כוס של ברכה אתה שותה, או ארבעים זהובים אתה נוטל. ואם איתא דבעל הבית רשאי לברך בלא רשות האורח, למה ליה למימר שישכירנו על כוס ברכה אם ירצה להניחה לו. וזו אינה קושיא, שאיפשר שהיה רוצה לעשות לפנים משורת הדין להנות אותו מפני שהיה לו מבשר טוב.
עד היכן היא ברכת זימון. פר"ש ז"ל עד היכן היא ברכת זימון שאומ' בשעת הזימון, שאין שם זימון שאין היחיד אומ' אותה. רב נחמן אמ' עד נברך, כלומ', עד סוף נברך שהוא תחלת ברכת הזן. ורב ששת עד סוף ברכת הזן. ותמה גדול לזה הפי' היאך יאמר רב ששת עד הזן, אם כן לרב ששת בכל מקום שאומ' ולבסוף שלש ברכות לא אמרו ליחיד, שהיחיד לדעתו אינו אומר אלא ברכת הארץ ובונה ירושלים. ולפיכך יש שפיר' דאההיא דאלעיל קאי דאמר אחד מפסיק לשנים, וקא בעי עד היכן צריך להפסיק ואחר כן יחזור לסעודתו, ואמ' חד עד נברך, כלומ', עד סוף נברך וחד אמ' עד הזן את הכל. והילכתא כר' נחמן דאמ' עד נברך. והראב"ד סתר ודחה דעת זה, דלדידיה לכל הברכות צריך להפסיק כדי שיצא ידי ברכת המזון על מה שאכל, שהרי על כרחו (צריך להפסיק כדי שיצא ידי ברכת המזון על מה שאכל, שהרי על כרחו) צריך לצאת ידי זימון, והזימון ודאי יהא לו הפסק דמשתיא וברוכי בהדי הדדי לא איפשר, והזימון אחד מברכת המזון הוא, ואיך יתכן שיברך הברכה האחת ויאכל, ואחר כך ישלים ברכותיו, אין זה אלא בור, דודאי צריך להפסיק לכל הברכות, ואם ירצה לחזור ולאכול יטול ידיו ויברך המוציא. ולהכי מפרש לה הראב"ד ז"ל דלההיא דלעיל קאי דאמרי' שלשה שאכלו ויצא אחד מהם לשוק קוראין לו [ו]מזמנין עליו, ואמרי' והוא דקרי ליה ועני, ושאלו על זה עד היכן הוא חוזר, והם זקוקים להיות יחד כדי שיצא ידי הזימון לבד שזה אין דעתו לחזור ולאכול, אלא לכשיגמור מעשהו בשוק יחזור למקומו ויברך ברכת המזון. והנך תנאי דפליגי דחד אמר דברכת המזון שנים ושלשה לשון זכר, והברכות נקבות הן. ופי' דאאינשי קאי, וכגון שאין אחד מהם יודע לברך כל הברכות, אלא כל אחד יודע אחד מהם וכו' כמו שמפורש בהלכות. והראב"ד ז"ל כתב דלא צריך לברורה מגמרא דבני מערבא והיא מבוארת בגמ' שלנו. והכי פי' ברכת הזימון שנים ושלשה, כלומ', באחד אין צריך לומ' שדרך העולם שאחד מברך את כלה, אבל אם ירצו יכולין לחלקה ולברכה שתים, שהאחד יאמר השתים והשני האחת, או האחר אומר האחת והשני השתים, וכן נמי נחלקת לשלשה, דקסבר דזימון עד הזן את הכל, והאחד יאמר עד הזן את הכל, והשני ברכת [הארץ] והשלישי בונה ירושלים, אבל לארבעה אינה נחלקת שהרי אין שם ד' ברכות ואין חולקי' הברכה לשנים, כמו שאמרו בתפלה מהיכן הוא מתחיל מתחלת ברכה שטעה בה. ומאן דאמ' שלשה וארבעה, כלומ' שנחלקת אפי' לארבעה, קסבר דזימון עד נברך, ולדידיה איפשר שתיחלק לארבעה בני אדם כיון שיש להם ארבעה ברכות וכל אחד מהם יאמר אחת. על זה הדרך פי' הראב"ד ז"ל. ולא למימרא דמאן דאמ' עד הזן, קסבר, דאם היה יחיד מברך לעצמו (ו)לא יאמר ברכת הזן, דודאי ליכא מאן דאמר הכי, אלא לענין חלוקאתא קאמר, אם רצו לחלקה שיכולין לחלקה לשנים או לשלשה אבל לא לארבעה כדפרישית, וכן נמי כתב הרב בעל השלמה ז"ל.
<h2>דף מו:</h2>
להיכן הוא חוזר. פי' ז"ל כשאחד מפסיק לשנים שמפסיק עד גמר הזימון, שהוא ברכת הזן לרב ששת, ואחר כך גומר סעודתו וחוזר ומברך, ועתה הוא שואל להיכן הוא חוזר ומברך לעצמו. והריא"ף ז"ל פי', על המברך ברכת זימון ואמ' נברך וענו המסובין ברוך הוא שאכלנו, היכן המברך חוזר. ודחה הראב"ד פי' זה, שהרי לא דברנו בזה הענין (שישאר) [שישאל] היכן הוא חוזר. ועוד מה טעם לדברי האומ' חוזר למברך פעם אחת. ופי' דאדלעיל קאי, על אותו שיצא לשוק וקרא לו וענה ונשת(ת)הה שם לרב ששת עד סוף הזן, והילכת' כותיה (דאסכרא) [דאיסורא] הוא, אע"פ שהריא"ף ז"ל לא פסקו כמותו. ושאלנו עתה על זה כשיחזור למקומו וישלים ברכותיו להיכן הוא חוזר, ואמ' רב זביד חוזר לראש שהוא תחלת הזן. ואע"פ ששמע ברכת הזן עם חביריו בזימון, עתה הוא כיחיד שמברך לעצמו ברכת המזון, ומה ששמע עם חביריו אין עולה לו, ואפי' לא שהה כדי לגמור את כולה, משום דמה ששמע הוא לחובת זימון. ועכשיו הוא כיחיד וזקוק לשלש ברכות, בר מהטוב והמטיב. ורבנן אמרי דדי לו שיחזור למקום שפסק, וכן הלכתא, ואפי' שהה כדי לגמור את כולה. מכל מקום יותר הוא נכון לחזור לראש שהוא מקום שפסק לדעת רב נחמן, דפסק הריא"ף ז"ל כותיה. וכן פי' בהשלמה ז"ל. אך לפי מה שכתב הרב ז"ל משמע שאם ברך אדם ברכה אחת או שתים מברכת המזון, ונדחק לצאת כשיחזור ויברך חוזר למקום שפסק כרבנן.
<h2>דף מז.</h2>
ולא בידים מזוהמות. שלא ישמש בפני גדול בידים מזוהמות כך פי' הראב"ד ז"ל.
אלא בפתח הראוי למזוזה. פי', למעוטי בית המרחץ ובית הכסא, ולמעוטי פרצה שאין לו להשתהות שם, ואין כבוד לגדול ליכנס שם ראשון. ומשמע דלפתחי בית הכנסת אע"פ שאינו ראוי למזוזה מכבדין, דבגמ' מייתי זה על פתחא דבי כנישתא שהיו מכבדין בכניסתו.
והבוצע הוא פושט ידיו תחלה. פי', כמו שאמרו אין המסובין רשאין לטעום כלום עד שיטעום הבוצע. והוא הדין לברכת המזון ולקידוש ולהבדלה. מיהו אם היו להם כוסות אחרים בידם רשאין לטעום, כמעש' דפרק ערבי פסחים דההוא סבא דהוה גחין ושתי ואכתי המקדש הוה אגיד ביה. וכן הוא בירוש' גבי המוציא, שאם היה כל אחד אוכל מככרו רשאי לטעום קודם הבוצע, וכן כת' בהשלמה ז"ל.
כתב הריא"ף וכד בצע בעי ליה למיבצע מההיא דבשיל שפיר, ודבר זה מפורש בפרק חלק. גרסת הריא"ף ז"ל אין המסובין רשאין לטעום כלום עד שתכלה אמן מפי רוב העונין. והרמ' ז"ל גריס אין הבוצע רשאי לטעום עד שתכלה וכו'. וזו הגירסא יותר נכונה, מפני שהבוצע הוא פושט ידיו תחלה. והראב"ד ז"ל משמע דגריס אין הבוצע רשאי לבצוע עד שתכלה אמן מפי רוב העונין. כלומר, שאפי' הפת אין לו רשות לבצוע ולפרוס אותו עד שיענו אמן. ופי' זה הטעם מפני שהעונין אמן הרי הם כמברכין, וכבר פסקינן לעיל כרבא דאמר מברך ואחר כך בוצע.
אין עונין (א)לא אמן חטופה. פי', כאלו נקודה בחטף פתח. ולא אמן קטופה. מופסקת כאילו היא שתי תיבות. ולא אמן קצרה. שלא יאריך בנון כלל, אלא מאריך בה, ולא יותר מדאי. ולא אמן יתומה. פר"ש ז"ל שלא (אמ') שמע הברכה אבל שמע שעונין אמן ועונה עמהן. והא דאמר בהחליל בבית הכנסת של אסכנדריא של מצרים שהיו מניפין בסודרין כשהגיע לענות אמן ועונין אמן, אע"פ שלא שמעו, הנהו מידע ידעי שהן עונין אחר ברכה ועל איזו ברכה, אלא שלא היו שומעין את הכל, עכ"ל ז"ל. והביא הריא"ף ז"ל פי' הירושלמי ההוא דמחייב למברכא ועני לא ידע מאי דעני, כלומ', בברכה שהוא חייב בה ובירך אחר בשבילו ולא שמעה כלל אפי' החתימה, זו היא יתומה שאין עולה לו כלל. ויש להקשות על זה דמשמע דאם שמע סוף הברכה לבד כיון דידע מאי דעני יצא, ולקמן משמ' דלא, דאמרי' בסוף אלו דברים ועונין אמן אחר ישראל המברך ואין עונין אמן [אחר] כותי המברך עד שישמע כל הברכה, ודייק בגמ' מכלל דאחר יש' עונין אע"ג דלא שמע כל הברכה אלא החתימה לבד, ואם לא שמע היכי נפיק, ומוקים לה בשלא אכל, מכלל דאם אכל אפי' שמע סוף הברכה לא נפיק עד שישמע את כולה. ותירץ הראב"ד ז"ל, דשמא יש לחלוק בין שליח ציבור ואדם אחר, דשליח ציבור דעתיה אכל עלמ' וכולי עלמא דעתיהו עליה, וכששומע ממנו אפי' סוף הברכה לבד או אפי' לא שמע בביאור סוף הברכה אלא שנתן דעתו עליו וידע עד שגומרה ועונה יצא, כההיא דמס' סוכה דבית הכנסת של אסכנדריא של מצרים שהיה מניף בסודרין בשעת גמר הברכה והעם עונין אמן, אע"פ שאינן שומעין ויוצאין ידי הברכה. אבל ההיא דלקמן לאו בשליח ציבור איירי, אלא במי שאכל עם שלשה, וצריך הוא לצאת ידי חובתו בברכת המברך, ואם לא ישמענו בכל הברכה הוא שרוצה שלא יצא. מכל מקום לפי הירוש' ליכא משום אמן יתומה אלא בברכה שנתחייב בה, אבל אם לא נתחייב בה כגון ששמע עונין אמן על ברכת המזון והוא לא אכל, וכיוצא בזה, אם עונה עמהן אע"פ שלא שמע המברך ליכא משום אמן יתומה.
אמר ליה שמואל אלו מייתי ארדילי וגוזליא לאבא מי לא אכלינן. כלומר, וכי פסקנו סעודתינו לגמרי, והלא לא אמרנו הבו נבריך, ולא נטלנו את ידינו למים אחרונים, ואלו הביאו לפנינו שום מיני מאכל לקינוח סעודה, כמו שרגילין להביא, ארדי וגוזליא, כלומ' מיני כמהין ופטריות או שאר פירות, או גוזלות, שרגילין להביא לאבא, עדין לא נגמרה קביעות סעודתינו ומצטרפת בהדן. פי', ואע"פ שלא נאכל כלום אנחנו עמך, וכן הלכה. מכל מקום שמעי' מינה, שאלו אמרו הבו נבריך, או נטלו ידיהם לברך שוב לא יצטרף אחד הבא עליהם לאכול, וזהו דעת הראב"ד ז"ל דאזיל לטעמיה דאמ' דאי אמרו הבו נבריך אסורין לאכול כלום עד אחר ברכת המזון. אבל לדעת הריא"ף ז"ל שכת' שמותרין לאכול ולשתות ובלבד שיברכו עליו, איפשר שעדין לא הוי הפסק לגמרי ומצטרף.
<h2>דף מז:</h2>
אמרי' במתני' אכל טבל אין מזמנין עליו. מוקים לה בגמ' אפי' בטבל טבול מדרבנן, כגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב, וכן הלכה. וכתב הרמ' ז"ל דהוא הדין דאין מברך המוציא ולא ברכת המזון, וכן נמי בכל אוכל שאר אסורין אפי' אסורא דרבנן. והגיה עליו הראב"ד ז"ל שטעה בזה דמן הזמון בלבד הוא שנדחה מפני שאין לו קביעות עמנו, אבל ברכת המוציא וברכת המזון, אמאי, וכי מפני שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום ויהא עוד ריחו נודף. ואיפשר שדעת הרמ' ז"ל הוא מפני שאין זה מברך אלא מנאץ, ועליו נאמר ובוצע ברך ניאץ ה'. ועוד כתב הרב בהשלמה ז"ל דשמעי' מיהא דהוא הדין דאין מזמנין על מי שאכל פת ולא הפריש ממנו חלת האור שהוא נמי מדרבנן.
והנכרי אין מזמנין עליו, אוקימנא לה בגמ', בגר שמל ולא טבל, ועדיין אינו גר, כדאמרי' לעולם אינו גר עד שיטבול וימול. ושמעי' מינה דכל עם הארץ דפסלינן, לא פסלינן ליה לזימון אלא משום עבירה, כגון שאינו מעשר פירותיו וכיוצא בו, אבל משום דלא קרא ולא שנה לא מפסיל, דהא לא פסלינן גר אלא משום דמל ולא טבל, מכלל דאם מל וטבל כשר, ואע"ג דאכתי לא למד לקרות.
<h2>דף מח.</h2>
קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. דעת הריא"ף ז"ל והוא שיהיה בן עשר או בן תשע. ודעת הרמ' ז"ל כבן תשע וכבן שמונה, מכלל דפחות מכאן לא. וכן הראב"ד ז"ל כתב תשובת שאלות ראיתי רבים וגדולים טועים בענין זימון, שסומכין על הקטן כשהוא [דברן] ויודע לומר מה שמלמדין אותו למי מברכין לאל היושב בשמים. ואין זה דעת גאון ולא דעת ריא"ף ז"ל, דבעי בן תשע ובן עשר, ועל כולם אני אומר שלא התירו צירוף הקטן אלא לזימון של עשרה, שמקילין ג"כ באכילת ירק או בשתיית יין, אבל לזימון של שלשה לא הקילו, וצריך שיביא שתי שערות, וכל הנוטה מזה עובר על משנתינו דתנן נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן, והלא הנשים והעבדים יודעים למי מברכין יותר מן הקטן, ואעפ"כ אין מזמנין עליהן, לפי שאינם כעין קביעות, וכל שכן קטן אע"פ שיודע למי מברכין. וכן בירוש' מתמה ואמ' אם תמן שמזכיר שם שמים עושין אותו סניף, כאן שאין מזכיר שם שמים לא כל שכן, והיינו, כלומ', היא הנותנת, תמן על ידי שיזכיר את השם עושין אותו סניף, כלומ' לעשרה דוחקין את עצמן לעשות סניף כדי להרבות בשבחיו של מקום, אבל לשלשה לא איכפת לן, אמ' רב ניסא זימנין סגיאין אכלית עם אבא ועם ר' עניני בר סיסי בר חביבי ולא זמינו עלי עד דאייתיתו שתי שערות. מכל זה משמע שאין שום קטן נעשה סניף אלא לעשרה אבל לשלשה עד שיביא שתי שערות כסתמא דמתני'. אך הרמ' ז"ל כתב בהדיא דקטן היודע למי מברכין מצרפין אותו בין לזימון שלשה בין לזימון עשרה. ולדעת אלו שמצרפין אותן לשלשה, דוקא אחד אבל שנים לא, דרובא בגדולים בעינן, אבל לעשרה יש שמצרפי' בהן אפי' שלש קטנים, כמו שמצרפין ג' אוכלי ירק. ומהאי מעשה דרבה דבעא לצרופי אביי ורבא בעודן קטנים אין ראיה לצרף שנים קטנים לזימון שלשה, דשמא לזימון של עשרה היה. ולעשרה דתפלה, יש שאומרי' דעושין נמי סניף בקטן היודע למי מתפללין, והוא שיהיה כבן תשע או עשר, ואפי' שני סניפין נמי עושין, ובשעת הדחק כגון בכפר שאין שם עשרה גדולים עושין אפי' שלשה סניפין. ומביאין ראיה ממתני' דמגלה דאמר קטן אינו עובר לפני התיבה מכלל דמיעבר הוא דלא עבר לאפוקי רבים ידי חובתן, הא איצטרופי מצטרף. אך הר"מ ז"ל בעי לתפלה עשרה גדולים ובני חורין. וכן הוא מפורש בבראשית רבה בפרשת וירא יעקב כי יש שבר במצרים.
אבל ששה לא דרובא דמינכר בעינן. וכתב הריא"ף ז"ל והני מילי לאיצטרופי לבי עשרה, אבל להוציא רבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן. וכן נמי אמרי' גבי עובדא דינאי מלכא שמעון בן שטח דעבד לגרמי' הוא דעבד, דתנן להוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן. (וכן נמי אמרי' גבי עובדא), [ותימא] היכא מצי מפיק האחרים שאכלו ושבעו כגון ינאי וחבריו, דמי שלא אכל אלא כזית אינו מחויב בברכת המזון מדאורית' דכתי' ואכלת ושבעת וברכת, אלא מדרבנן הוא דמיחייב, והיכי אתי דרבנן ומפיק דאורית'. ובפ' מי שמתו אמרי' בהדיא דלא מפיק. והר"ש ז"ל דקטן הוא דלא מפיק משום דהוא לאו בר חיובא הוא, אלא אבוה הוא דמחייב לחנכו במצות אבל מי שאכל כזית כיון דהוי גדול בר חיובא הוא ומפיק. והר"ז ז"ל תירץ, דקטן ואשה כיון דאפי' אכלו ושבעו לא מיחיבי מדאורית', לא מצו מפקי אחרים גדולים דאכלו ושבעו. [וכ"כ הרמב"ם דאשה וקטן אין מוציאין אלא הגדול שלא אכל כזית], אבל גדול שאכל ושבע לא מפיק.
ועוד כתב הריא"ף וקאמר' רבנן דוקא לבי עשרה הוא דמצרפי אוכלי ירק או שותי יין, אבל לזימון של שלשה לא מצטרף אלא אם אכל כזית דגן. והאי דאמר כזית דגן, איפשר לומ' אפי' היה תבשיל של דייסא או שאר מעשה קדירה. אך הרמ' ז"ל כתב בפי' שלשה שיאכלו שלשתן פת. ובספר האשכול מביא ירושלמי שאומר שנים שאכלו דגן ואחד ירק מצטרפין.
<h2>דף מח:</h2>
הטוב והמטיב ביבנה תקנוה. מפרש בגמ', שתקנו אותה כנגד הרוגי ביתר, הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה, וזה שקבעוה כאן, יש שאומרים משום דאמרי' בירוש' על חרבן ביתר, באותה שעה נגדעה קרן ישראל, ואינה עתידה לחזור עד שיבוא בן דוד, לכך קבעוה אחר בונה ירושלים.
ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה. כתב רבי' שלמה ז"ל דלאו דוקא שישנה מטבע החול ולא ללמד אלא שאינו צריך ולסיים בשל שבת. ויש שאומרים דתקנו לומר לשון נחמה בשבת להעיד על הנחמה השלמה שהיא לעולם הבא שכולו שבת, כמו שדרשו מזמור שיר ליום שכולו שבת.
כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה לא יצא ידי חובתו. ויש שואלין, אמאי לא חייבו לומר ארץ זבת חלב ודבש, שהוא שבח הארץ הנזכר בתורה תדיר. ותרצו ששבח זה הנזכר ראשונה למשה רבינו כשנגלה לו בסנה, כמו שכתוב, ואומ' אעלה אתכם מעני מצרים אל(א) ארץ טובה ורחבה וגו', והוסיפה לומר חמדה, שעל ידי שהיא זבת חלב ודבש היא ארץ חמדה, ונמצאו שנכללו כאן כל שבחיה.
<h2>דף מט.</h2>
אמר ליה חוץ מזו. פי' אין כאן אלא ברכת מקדש, שהמברך מקדש השבת וישראל דמקדשי לזמנים. נסחא אחרינא, הא בהא תליא. לפי מה שפי' הראב"ד ז"ל בנסחא הראשונה שתיהן ענין קדושה הן. ולנוסחא אחרינא הא בהא תליא קדושת ישראל תליא בקדושת שבת, דכתי' לדעת כי אני ה' מקדשכם, והדר ישראל מקדשי לראשי חדשים, כלומ' הקדושים ראוין לקדש החדשים והמועדות.
כל שלא אמר ברית ותורה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו. פי', להורות שבזכות ברית והמילה זכינו לארץ. ואמר' בגמ' דרב לא אמר בברכת המזון לא ברית ולא תורה ולא מלכות, (ו)לא ברית לפי שאינה בנשים, ברית ותורה לפי שאינה בעבדים. ולית הלכתא כותיה, דאנן ודאי אמרי' להו, מיהו נשים ועבדים לא אמרי להו. וכן כתב הראב"ד ז"ל.
ובדין הוא דאפי' בונה ירושלים לא בעיא. פי', בדין הוא דלא נבעי למימר מלכות בהטוב והמטיב להשלים מלכות דברכת בונה ירושלים, אלא איידי דאמר בבונה ירושלים מלכות בית דוד, לאו אורח ארעא שלא יזכיר מלכות שמים כנגדה בברכת הטוב והמטיב, דאלו בבונה ירושלים עצמה לא רצו לתקן בהם מלכות לשנות מטבע הברכות, דבכל ברכה הסמוכה לחבירתה אין בה מלכות, לפיכך צריך שישלים בהטוב והמטיב המלכות שהיה ראוי לומר בבונה ירושלים, כיון דאמר מלכות שמים, ואלו שאומרים מלכותך ומלכות בית דוד משיחך, טועים הם, שאין בה אלא מלכות בית דוד בלבד.
ורב פפא [אמר] צריכא הטוב והמטיב שתי מלכויות. וכן המנהג דמלך העולם הוא מלכות דידיה, ועוד אבינו מלכנו והטוב והמטיב לכל. ויש שואלין, למה הוצרכו להשלים המלכיות שחסרו באלו יותר משאר ברכות הסמוכות, כגון של שמנה עשרה, וכיוצא בהן. ואומר הראב"ד ז"ל, משום דכולה תוספת היא, עשו בה כדי שתראה תשלום לחסרון האחרות. ויש אומרים, שמפני ששלש ברכות המזון לא נתקנו יחד, שאחת תיקן משה רבינו והיא ברכת הזן, והשניה יהושע, והשלישית דוד ושלמה, כדמפר' בגמ', לפיכך היו כל אחת ראויה להזכרת השם ומלכות כדין כל ברכות מיוחדות כל אחת לעצמה, ולפי שסדרו אותן יחד, תקנו אותן כדין ברכות הסמוכות, שאין פותחות בברוך ואין בהן מלכות, לפיכך הצריכו להשלים המלכות הראוי לומ' בהן, וקבעו אותן בהטוב והמטיב.
ואם טעה ולא הזכיר של שבת או של יום טוב בברכת המזון אומר ברך אשר נתן שבת למנוחה לעמו ישראל לאות ולברית וחותם בה ברוך מקדש השבת. וכן ביום טוב אומר ברוך שנתן מועדים לעמו ישראל לששון ולשמחה, וחותם בה מקדש ישראל והזמנים. וכן בראשי חדשים אומר ברוך שנתן ראשי חדשים וכו' ואינו חותם בה. וכתב הראב"ד ז"ל שאין בהן בפתיחתן לא הזכרת השם ולא מלכות לפי שאינן ברכות קבועות.
<h2>דף מט:</h2>
והני מילי היכא דאידכר מקמי דפתח הטוב והמטיב. כלומר, דאידכר בסוף בונה ירושלים מקמי דפתח בהטוב והמטיב, ואי נמי אדכר קודם חתימת בונה ירושלים גומר ברכה ההיא ואומר ברוך שנתן, ואי לא הוה סמוך לחתימתן, חוזר לרצה והחליצנו. אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש בשבת וביום טוב. ופי' הרמ' ז"ל לראש כל הברכות שהוא תחלת הזן. והראב"ד ז"ל כתב דאי עדיין לא גמר הטוב והמטיב אינו חוזר אלא לראש בונה ירושלים, דלא גרע הטוב והמטיב מתחנונים שאחר תפלתו, דאמרינן גבי הזכרת תפילת ראש חודש וחוזר לעבודה. אבל אם גמר הטוב והמטיב חוזר לראש שהוא ברכת הזן. וה"מ בשבת או ביום טוב, אבל בראש חדש אי לא פתח בהטוב והמטיב או' ברוך שנתן, ואי פתח בהטוב והמטיב אינו חוזר כלל. וכתבו בתוספתא דה"ה בחולו של מועד דדינו כדין ראש חדש לענין הזכרת ברכת המזון. אבל אם היה שבת וראש חדש ופתח בהטוב והמטיב, מגו דהדר משום שבת הדר ומדכר נמי דראש חדש ואומר יעלה ויבא.
טעה ולא הזכיר של ראש חדש בתפלה מחזירין אותו. פי' על הדרך שנפסק במקום אחר, והוא בשאר תפלות חוץ מערבית, ודוקא במי שסיים תפלתו ועקר את רגליו. מאי טעמא תפלה דחובה היא לא מצי פטר נפשיה מינה, אי לא צלי כהילכתא לא נפיק ידי חובתיה ומהדרינן ליה, אבל ברכת המזון דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל, לא מקריא חובה, כיון דאי בעי פטר נפשיה מינה, וכגון דלא ליכול, ולא מהדרי' להו. ומקשו הכא היכי אמר דראש חדש אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל, והתם אמרי' דאין מתענין בראש חדש. ויש לומר, דהכ(י)[א] הכי קאמר אי בעי אכיל סעודה אי בעי לא אכיל סעודה, ולא מיחייב בברכת המזון, אבל מכל מקום אכיל פירות או קטנית כדי שלא יתענה. אית דתרצי דתענית של צער הוא שאסור בראש חדש, אבל אם היה טרוד כל היום בעסקיו ולא היה לו פנאי לאכול אינו חייב להתבטל מעסקיו ולבא לאכול, והיינו דקאמר איבעי אכיל ואי בעי לא אכיל, מה שאין כן בשבת ויום טוב.
עד כמה מזמנים. אית דגרסי עד כמה מברכין, כלומר, עד כמה אכל שיצטרך לברך ברכת המזון. וכי אמ' כזית או כביצה מדרבנן קאמ', דמדאורייתא אכילה שיש בה שביעה בעינן. והא דקאמ' בגמ' דבקראי פליגי, ההוא לאסמכתא בעלמא קאמר. מכל מקום גמרי שיש חיוב דזימון משיעור חיוב דברכת המזון. ופסק הריא"ף ז"ל כתנא קמא דאמר בכזית, אע"ג דאוקי' בגמ' דבקראי פליגי, ור' מאיר דהוא תנא קמא דמתני' סבר ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילה בכזית, ור' יהודה דאמר בכביצה סבר ואכלת ושבעת זו אכילה שיש בה כדי שביעה, דהיינו כביצה, והוה ליה למיפסק בכביצה, חדא דר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה. ועוד דקיי"ל דאכילה שיש בה כדי שביעה בעינן. איכא למימר דדילמא סומך הרב אדר' יוחנן דאמ' מוחלפת השטה. ולאו ראיה היא דדלמא בריתא הוא דמחליף. ואיפשר לומר דמשום הכי פסק כר' מאיר, משום דהא סתם לן במקום אחר כר' מאיר, כדתנן ולהוציא אחרים ידי חובתן. ואית דאמרי דלענין זימון דשלשה הוא דקאמר הכא דבעי כזית, לדעת הפוסקים דבעי' שכל שלשתן יאכלו פת, אבל לזמן העשרה דסגי בירק או בשתיה לא בעי כזית, לאותן שהם שם יתירים על שבעה, אבל לאותן השבעה לא מצטרף אלא בכזית פת. ואיכא למימר נמי דהתם, נהי דכזית פת לא בעינן, אבל כזית ירק או רביעית יין נמי בעינן. מכל מקום איצטרופי הוא דמצטרפי אבל המברך צריך שיהיה מאוכלי הפת, וכן כתב הרמ' ז"ל. וכי אמרי דעד כזית מזמנין, הני מילי לענין איצטרופי או לאפיק לאחרים דלא אכלו אלא כזית, אבל לאפוקי האחרים דאכלו ושבעו, אין הוא יכול להוציאם באכילת כזית אפילו מפת, דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא, ויש שחולקין אף בזה כמו שכתבנו למעלה על מעשה דינאי מלכה.
לעולם אל יוציא אדם עצמו מהכלל. כלומר, דנברך עדיף למימר ולא ברכו, כדי שלא יוציא אדם את עצמו מן הכלל. פי', ואע"פ שהזימון אסמכוה רבנן אקרא דהבו גודל לאלהינו, ואקרא דגדלו אתי, דהוי נמי ברכו, איכא למימר, דכיון דאמ' קרא דגדלו אתי וקרא דהבו גדל אמ' לאלקינו, הרי החזיר עצמו בכלל. והוי דומיא דמאי דתירץ בירושלמי דפריך והרי בית הכנסת, פי' דאומר ברכו בברכת ק"ש ובקריאת התורה, ושני ליה מכיון דאמר המבורך הרי לא הוציא עצמו מן הכלל. ויש שואלין אם כן הכא נמי הרי המב(ו)רך חוזר ואומר ברוך הוא שאכלנו משלו, הרי לא הוציא עצמו מן הכלל. ומפני זה יש מי שאומר שאינו חוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו אלא שמשלים עמהם ובטובו חיינו, והיינו למקום שפסק כדאמרי' לעיל. וזה אינו כלום דאי משום הא לאו חזרה היא, דברכה אחרת היא, שהרי בבית הכנסת נמי חוזר ואומ' ברכת התורה, ואעפ"כ לא קרי ליה חזרה אלא משום המבורך, הילכך היינו דאמ' דנברך עדיף, שאף בהזמנה זו שמזמן אותם בתחלה צריך שלא יוציא עצמו מן הכלל.
מתני' בעשרה אומר נברך לאלהינו. מצאתי כתוב אע"ג דלישנא דמתני' הוא נברך לאלהינו, אמ' המדקדקים שאין לומר לאלהינו בלמ"ד, משום דלשון שירה מצאנו בלמ"ד, כמו שירו לה', אשירה לה', אבל לשון ברכה אינו נקשר בלמ"ד.
<h2>דף נ.</h2>
ומטובו חיינו הרי זה בור. פי', שמשמע ממקצת טובו, כאלו אמ' זו' שמקצת הטוב בא מאתו ולא כלו. על המזון שאכלנו משלו הרי זה בור. פי' הריא"ף ז"ל דמשמע דמתחזי כמאן דמברך לבעל הבית על המזון שאכל משלו. והיינו דקאמר הני מילי לתלתא דליכא שם שמים, אבל לעשרה דאיכא שם שמים מוכחא מילתא דלשם הוא מברך ולא לבעל הבית, כדתנן כענין שאומר כך עונין אחריו נברך לה' אלהינו אלהי הצבאות על המזון שאכלנו משלו. פי', ואע"ג דלא קיי"ל כותיה דלימא אפי' ברבוא ואפי' בעשר רבוא לא אמרי' אלא נברך לאלהינו, מכל מקום גמרי' מינה דכי איכא שם שמים דמוכחא מילתא דלאו מבעל הבית קאמ', ומצי למימר על המזון שאכלנו משלו. מיהו לא נהיג עלמא למימר על המזון שאכלנו משלו, אפילו בעשרה דאיכא שם שמים.
הלכה כר' עקיבא דאמר אחד עשרה ואחד ששים רבוא דלא אמרי' אלא נברך לאלוקינו. ומאי דאמ' ר' עקיבא (דאמ') מה מצינו בבית הכנסת אחד מרובין ואחד מועטין וכו', הכי קאמר אחד מרובין ואחד מועטין שוין למטבע אחד, ואין המרובין מוסיפין לומר ברכו את אלהינו אלהי הצבאות, כך בברכת זימון אין מסו'. אבל במאי דקאמר ר' עקיבא דבבית הכנסת לא אמרי' המבורך, בהא לית הילכתא כותיה, אלא כר' ישמעאל.
השמיט הריא"ף ז"ל הא דאמר רבה הני תלתא דאכלו כאחד וקדם חד מינייהו ובריך לנפשיה. כלומר שבירך לעצמו ברכת המזון, אינהו נפקי בזימון דידיה. פי', וקוראין לו ומזמנין עליו ועונה להם ברוך הוא שאכלנו, ואיהו לא נפיק לנפשיה כלל בההוא זימון, דאין זימון למפרע, כלומר שהברכה קודמת לזימון, אבל אין הזימון קודמת לברכה. וכתב הראב"ד ז"ל דאפילו קדם האחד וזמן עליהם לא כלום הוא, שאין הזימון נמסר לאחד (ו)לא בלשון ברכו ולא בלשון נברך, אבל השנים מזמנין על האחד ועל כרחו, אע"פ שאינו רוצה להפסיק, מפני שהם אומר' נברך. והרב בהשלמה פסק להא, וכן הר"מ ז"ל.
שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שמקצתן רואים אלו את אלו מצטרפין לזימון. מפרש בירושלמי לא סוף דבר בית, אלא אפילו שני בתים והוא שנכנסו משעה ראשונה על מנת כן. ואפילו אין רואים אלו את אלו אם היה שמש ביניהם שמש מצרפן. כתב בהשלמה ואפילו ביש שמש ביניהן אין שמש מצרפן אלא בהסבו לכתחילה על מנת כן. וכל זה הלכה לדעת הרב בעל ההשלמה וכן הראב"ד ז"ל הביא הירושלמי. אבל הרמ' ז"ל לא הביא דין זה כלל בשני בתים כפשט דגמ' דילן. ועוד הוסיף בה הרמ' ז"ל שצריך שישמעו כלם דברי המברך בביאור.
הכי קתני שלשה שישבו לאכול אע"פ שכל אחד אוכל לעצמו אינן רשאין לחלק. לאכול כל אחד לעצמו ולברך כל אחד לעצמו, ואפילו נחלקו ואכלו שזה הפך פניו לכאן וזה הפך פניו לכאן, אפ"ה חייבין בזימון. ופליגי בירושלמי איכא מאן דאמ' בעינן התחלה בכזית ואע"פ שנחלקו וגמרו חייבין והכי משמע כיון דקתני במתני' שאכלו שמע מינה בעינן אכילה כאחד והא דקאמר אע"פ שלא אכלו אע"פ שלא גמרו לאכול קאמ' מכל מקום התחלה בכזית בעינן.
שלשה שבאו משלש חבורות של שלשה שלשה בני אדם שנתחייבו כל אחד מהם בזימון, ועמד אחד מהם מחבורתו ועשו שלשתן חבורה אחת. חייבין לזמן הם יחד, ואין רשאין לחלק, שכבר הוקבעו, ואפילו לא אכלו אלו השלשה משנצטרפו יחד, שכבר גמרו סעודתן עם הראשונים.
<h2>דף נ:</h2>
ולא אמרן אלא דלא אזמין עליהו בדוכתייהו. פי' שלא הקדימו אותן הנשארים שפירשו אלו מהם וזמנו עליהם של אלה, כגון שהיו ארבעה (ו)בכל חבורה מהן, ופרשו אלו שהיו צריכין לצאת בשוק קודם גמר סעודתן, וזמנו אותן הנשארים בלא אלו, שהרי היו שלשה בכל חבורה וחבורה מלבד אלו. אבל אזמין עליהן דהני, כגון שלא היו בכל חבורה וחבורה אלא שלשה, ונצטרפו אלו עמהן לזימון, כדאמ' קורין לו ומזמנין עליו, וברכו אותן החבורות, ואלו לא שהו שם עד נברך וברוך הוא, ועכשיו הם באים לברך אינן מזמנין, דפרח זימון מהני. כך פי' רבי' שלמה ז"ל. וקשיא להאי פירוש ואי אזמין עלייהו בדוכתייהו ונצטרפו עמהם אלו, וענו כפי הראוי ושהו שם כמו שצריך עד נברך וברוך, מאי פרח זימון מהנהו איכא, והרי יצאו מחובתם בזימון, ולמה יזמנו עוד, אי לא אכלו עתה בחבורה שנתחברו בה שלשתם. ועוד למה ליה למימר דלא אזמין עלייהו בדוכתיהו שנשארו שם שלשה מלבד אלו שפירשו, והא קתני משלש חבורות של שלשה בני אדם קתני. לכך פי' בתוספות דאזמין עליהו בעי למימר, שלא היו מתחילה בכל חבורה אל(ו)[א] שלשה, וכשפרשו אלו בא אחד מן השוק בכל חבורה מהם ונצטרף עם החבורה במקומן של אותן הפורשים, וזמנו עליהם, כלומר, על חובותם, אך לא בצרופם, פרח זימון מהניהו שכיון שנחלקו מחבורתן פרח חיובן. והראב"ד ז"ל פי' גם כן שאותם שנים הנשארים רוצים עדיין לאכול ולפיכך לא אזמון עליהו, דהנך נפרדים ולא על עצמן, שאלו הנפרדים היו צריכים לצאת, והניחום ואחר כך נתחברו שלשתן, ורוצין לברך, חייבין לזמן, הואיל ונתחברו ואכלו יחד, אע"פ שלא הסבו ולא קבעו להם מקום. ומפורש בירושלמי והוא שאכלו שלשתם יחד, אבל אזמון עליהו כשראו השנים שהשלישי יהיה רוצה להפרד מהם וזמנו עליו, אע"פ שהוא אינו רוצה להפסיק פרח זימון מינייהו, והם יצאו בזמונו שאם הם לא יצאו בזמונו אמאי פרח זימון מיניהו.
קיי"ל כחכמים דיין אע"פ שלא נתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי הגפן. ואפילו ביינות דידהו דתקיפי טפי, כל שכן ביינות דידן דלא תקיפי כולי האי, אית להו תורת יין.
ואין נוטלין ממנו לידים. ולא מיבעיא נטילת ידים דמצוה דלא עבדי' בהו, משום דמים בעינן כדאסמכינהו רבנן אקרא דידהו לא שטף במים, אלא אפילו דבין תבשיל לתבשיל וכיוצא בה דאינ(ה)ו [א]לא לנקיות בעלמא (אומ') להעביר זוהמא נמי אסור, משום בזוי אוכלין, כדמשמע (בקרא) בגמ' דרבנן לית להו דשמואל דאית ליה עושה אדם כל צרכיו בפת, והוא הדין ליין ושאר אוכלין, ולית הילכתא כשמואל.
ומודים חכמים בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים, דבעינן מצוה מן המובחר, והמובחר והערב לשתייה הוא מזוג. ואית דמוקמי לה ביינות דידהו דתקיפי, אבל בדידן דלא תקיפי כולי האי לית לן בה. ופוק חזי מה עמא דבר, דאפילו בדידן נמי אחשובי אחשביה ליה במיא.
ואין סומכין את הקערה בפת ואין זורקין את האוכלין. ודוקא במה דממאיס אבל במה דלא מאיס לית לן בה. ואית לן למימר דבזריקה הוא דמפליג בין מידי דמאיס בין במידי דלא מאיס, אבל בהנך דנאמרו בפת לא מפלגי, הילכך אין סומכין את הקערה בפת אפילו לא ממאיס. והנך אינשי דסמכי הקערה בפת אע"ג דהדר אכלי ליה לאו שפיר עבדי.
ממשיכין יין בצינורות לפני חתן וכלה. פי', כי כך היה דרכן לשמחה, ולסימן ברכה. וזורקין לפניהם קליות בימות החמה. פי', שאין שם טיט ולא ממאיסי, אבל לא בימות הגשמים. ואע"ג דביין בהמשכת צנורות בין כך ובין כך ממאיס, שאני התם דאיכא שמחה ואיכא ברכה, ואין חוששין להפסידן, אבל בזריקת קליות ואגוזין ליכא שמחה כולי האי, וחוששין לאיבודן, כך תירץ הראב"ד. וכללא דמילתא, דכל הפסד אוכלין ומשקין דרך ביזוי ובעינן שימאסו ויפסדו מלאכול או מלשתות אסור.
שכח והכניס אוכלין לתוך פיו וכו'. אוקימנא לה דבמשקין בולען, פי' ומברך ברכה לאחריהם. וכתב הראב"ד ז"ל דהני מילי דמשקין בולען דוקא כשאין לו עוד מאותן [משקין לפניו], ומוטב שיבלעם ויברך ברכה שלא יזרקם, משיפלוט אותן ויפסיד המשקין, אבל [אם יש שם לפניו] מן המשקין, מוטב שיפלוט אותן ואל יהנה בלא ברכה, ויברך על השאר, ואין חוששין להפסד מלא פיו משקין. והרמ' ז"ל כתב במשקין פולטן, וזהו לשונו בולען ומברך עליהן בסוף. וסבר הרב בעל ההשלמה למימר כי זה שאמ' מברך עליהן בסוף מברכה שלפניהם קאמ', שחוזר השתא ומברכה לאחר שבלע המשקין. ולפיכך תמה עליו מאי שנא מאכל בלא המוציא, דאמרי' שאם גמר מלאכול שוב אינו מברך המוציא. תירץ דטעם הרב דשאני משקין דהואיל ובלען נהנה לאחר שנזכר. וגם הראב"ד ז"ל בהגהותיו הבין דברי הרמ' ז"ל כמו הרב בעל ההשלמה, והעמידן כגון שיש לו עוד מאותן משקין, ולפיכך יחזור לאחר שבלע אלו ויברך ברכה שלפניהם, מפני אלו שבלע, וגם יאכל מהנשאר. וכבוד החכמים הגדולים מונח במקומו, כי לא עלה בדעת הרמ' ז"ל ולא נשמע מלשונו שיבלע המשקין ואחר שיבלעם יחזור ויברך הברכה הראויה לפניהם, שודאי דין המשקין כדין האוכלין, שאמרו שאם גמר לאכול בלא המוציא שוב לא יברך המוציא דהואיל ואידחי אידחי, הכא נמי גבי משקין כך הוא דינם. וביאור דברי הרב כך הוא אם היו משקין בולעם ומברך עליהם בסוף, פי' הברכה הראויה לאחריהם, אבל ברכה שלפניהם ודאי לא. ודבר זה למד מענינו כשתעיין בלשונו תמצא סמוך לזה, שמברך בתחלה ובסוף, ופי' בתחלה ברכה שלפניו ובסוף ברכה שלאחריו. ואמרי' בירושלמי הרי שהכניס אוכלין לתוך פיו ושכח ולא בירך, אם היו משקין בולען, ואם היו אוכלין מסלקן לצדדין, ואין שם פולטן. ופרשו הראב"ד ז"ל דאיירי דיש לו עוד מן המשקין כפי סברתו כמו שכתבנו למעלה. ובאוכלין שהכניס לתוך פיו בלא ברכה אסיקנא דבמידי דממאיס מסלקו לצדדין, ומברך, כדי שלא יהנה בלא ברכה, וכיון דלא אפשר לקיימי ימלא פי תהלתך, לית לן בה. אבל במידי דלא ממאיס, פולטן ומברך וחוזר ואוכלן.
מי שאכל ולא בירך המוציא. ואם לאחר שגמר סעודתו נזכר אינו חוזר ומברך. פי' גמר סעודתו, כגון דאמר הבו ונבריך... של ידיו לברכת המזון.
<h2>דף נא.</h2>
אנו אין לנו אלא ארבעה דברים הדחה ושטיפה חי ומלא. (וכן) [וכי] תימא היכי אמרינן דצריך יין חי לברכת המזון, והאמר לעיל מודים חכמים בכוס של ברכה שאין מברך עד שיתן לתוכו מים, היינו דקאמ' חי עד ברכת הארץ, והילכך כי קאמר מלא, נמי מברכת הארץ ואילך קאמ', דאי הוה מלא מעיקרא היכי יהיב ביה מיא. ואיכא מאן דאמר דחי דקאמר למעוטי יין מבושל. והראב"ד ז"ל דחה דעת זה דלא נפסל יין מבושל אלא לקידוש כדאיתא בבבא בתרא. ויש אומרים דחי דקאמר למעוטי אם נשתהה הרבה בכלי משהוציאו מן הכלי פ"ר"ש"ק בלעז לפי שמקלקל טעמו. ויש אומרים חי שעל הכוס הוא אומ' כלומר שגם שלא יהא [שבור כמו שאמרו בכלים שבירתם זו היא מי]תתן כדאיתא בבבא קמא. מעטר ליה בנטלי. פי', שמקיפו בכוסות לכבוד ולהידור. פריס סודרא ארישיה. פי' כדי לעמוד באימה וביראה ובענוה בשעת ברכה.
<h2>דף נא:</h2>
אין משיחין על כוס של ברכה. פי' שאין למברך ולא למסובין לשוח ולהאריך בדברים משנמזג כוס של ברכה, אלא שיברך מיד, דתנן נטילת ידים ברכה. והרמ' ז"ל פירש שאין המסובין ולא האחרין רשאין לדבר ולשוח בעוד שהוא מברך אלא הכל שותקין ומכוונים לברכה ועונין אמן.
אין מברכין על כוס של פורענות. פי' רב נחמן כוס שני, כלומר, והוא הדין לכל זוגות למאן דקפיד בהו, וכי תימא והא אמרי' התם בערבי פסחים כוס של ברכה מצטרף לברכה ואין מצטרף לרעה. תירץ הראב"ד ז"ל הני מילי כי הוה ההוא כוס של ברכה שלישי או חמישי, דלאו הוא עצמה זוגות, אבל אי הוה הוא עצמו זוגות אין מברך עליו. מיהוא הא אסיקנא התם דמאן דלא קפיד לא קפדינן ליה.
תניא נמי הכי השותה כפלים לא יברך. פי' הראב"ד ז"ל האידנא נהוג עלמא דלא למיחש לחי עד ברכת הארץ, לפי שאין שותין אותו חי כלל. ולפי מנהגם אמרו כן.
אבל כשהוא מסב יושב ומברך. כלומר ולא יברך והוא מיסב דרך גאוה, אלא מיושב בלא היסבה דרך כבוד ואימה. וגאון גרס אבל כשהוא מיסב ישב על גבי קרקע ויברך, פי' ואין צריך לישב על גבי קרקע אבל יושב על מטתו ואינו מיסב, הראב"ד. וכתב בתוספות דכי אמרי דאכל כשהוא מהלך דיושב ומברך הני מילי מהלך בבית, אבל מהלך בדרך אין צריך לישב, אלא עומד ומברך דיישוב הדעת עדיף, כדאמרינן ברכוב בתפלה דאין צריך לירד משום ישוב הדעת. ואפילו בתפלה נמי יש שאומרים דמהלך בדרך אין צריך לעמוד אלא בשלש ראשונות, והשאר מתפלל, והוא מהלך אם הוא נחוץ לילך.
בית הלל אומר' מברך על היין ואחר כך מברך על היום שהיין גורם לקדושא שתאמר. פי' שאם לא היה יין לא היה מקדש. וכי תימא והרי יקדש על הפת, התם נמי מברך המוציא תחלה, מזה הטעם עצמו, שנאמר דפת גורם לקדושא שתאמר.
תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ולפיכך מקדים ברכת היין. ויש שואלין אם כן נקדים ברכת היין שהיא תדירה בכוס של ברכת המזון. ואינה שאלה, דשתי הברכות שעל כוס של ברכת המזון, האחת היא על ההנאה שעברה, והשנית היא על ההנאה הבאה, לפיכך מקדים ברכת המזון לברך על ההנאה שעברה מן המזון שאכל, ואחר כך מברך ברכת היין על הנאת השתיה שרוצה לשתות.
בש"א נוטלין לידים ואח"כ מוזגין את הכוס. פרש"י ז"ל דמאותו [יין ש]רגילין להביא קודם המזון קאמ'. והריא"פ ז"ל פי' מכוס של קידוש היין. בש"א מכבדין את המטות וכו'. פי' דרכם לישב על גבי מטות ולאכול, ואחר מכבדין את הבית במקום שאכלו משום פירורין. וקאמרי בית שמאי שמכבדין קודם נטילת ידים דמים אחרונים, שאם יטלו ידיהם תחלה, ינתזו המים [אל האוכלין] ויפסדו ויהא הפסד ובזוי אוכלין, כך פר"ש ז"ל. ולהאי פירושא קשיא דהא קי"ל דמים אחרונים אין נוטלין אלא בכלי. משום הכי פי' הראב"ד ז"ל דהכי קאמ' דאין נוטלין ידיהם תחלה שמא יתעצל השמש לסלק מש(ו)ם הפירורין שיש בהן כזית, [ויעביר] עליהן ויפסדו.
ובה"א. סברי דבשמש תלמיד חכם איירי, דנוטל, (משום) [משם] פרורין שיש בהן כזית, אבל לפירורין שאין בהם כזית אין חוששין, דקסבר מותר לאבדן ביד. ואסיקנא מזה הלכה כב"ש. וקשיא אם כן משמע דמותר להשתמש בשמש עם הארץ, והא בכמה מקומות אסרו להתלות עמו, והרחיקו חברתו, ועשו מגעו טמא כמו שאמרו בגדי עם הארץ מדרס לפרושים. תירץ הראב"ד דהכא מיירי שיטבילנו ויטהרנו לשמושו, כדאמרי' סתם במטהר חמריו ופועליו לכך.
בש"א נר ומזון בשמים והבדלה וכו'. האריך הרי"ף ז"ל לסתור דעת המפרשים האי מזון ברכת המוציא, ורוצים להוציא מכאן שמבדיל על הפת במוצאי שבת ליום [טוב] כמו שמקדש על ה[פת] וכו' כמו שכתוב בהלכות. והרב בעל השלמה ז"ל הוכיח דברכה טעונה כוס ממת[ניתין] דבא להם יין בתוך המזון ואין שם אלא אותו הכוס, דבש"א מברך על היין תחלה ואח"כ על המזון, ובה"א מברך על המזון ואח"כ על היין. וכן מ[מתני'] דהנכנס לביתו במוצאי שבת אמרי' דאם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר ה[מזון] משמע דטעונה כוס. ויש תמהין עליו דהא אוקימנא לההיא בגמ' כשיש שם יותר על כוס אחד מעט, ואותו העודף טעים בידיה כדי שלא יפגום השאר לברכת המזון, דמיחזי כמאן דמברך לה אשיורי כוסות, וכן פי' הראב"ד ז"ל. ולכל מה שכתב הראב"ד ז"ל ליכא ראיה דברכה טעונה כוס, לא מיהא מתני', ולא מקמייתא דקתני בש"א נר ומזון בשמים [והבדלה] ובה"א נר [ובשמים] (ו)מזון (בשמים) והבדלה, ותרוייהו איירי במי שהיה אוכל בשבת סמוך לערב ונמשך בסעודתו עד שחשיכה, בגמ' סע' [א"ה: בגמר סעודתו] ויש לפניו שתי ברכות ברכת המזון והבדלה ופליגי אי זה מקדים, ובהדיא אמ' בגמ' דלא נחלקו על המזון שהוא (המזון שהוא) בתחלה, ועל הבדלה שהוא בסוף, על מה נחלקו על המאור ועל הבשמים וכו'. והבריתא המוכחת שברכה טעונה כוס היא אותה ששנינו הנכנס לביתו במוצאי שבת מברך על היין ועל המאור ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כלן אחריו, ודאי לא מצית מוקמת לה בהמשיך בסעודה בשבת שחשיכה, דהא קתני בהדיא הנכנס לביתו במוצאי שבת, וקתני אם אין לו כוס אחר מניחו עד לאחר המזון, מכלל שלכתחילה יתחיל לסעוד משחשיכה אע"פ שלא הבדיל, והיאך יעשה זה, והרי אמרו אסור לטעום כלום קודם שיבדיל, אלא ודאי דעתיה דהאי תנא שדוחין אסור הטעימה קודם הבדלה, כדי שיעשה מצוה מן המובחר לדעתיה דקסבר ברכה טעונה כוס ויברך ברכת המזון על הכוס ויבדיל בו גם כן, ואין חושש בזה התנא שמא ישכח מלהבדיל, דמתוך שלא התרת לו זה הכוס על כן זכור הוא. מכל מקום התימא הוא על הרב בעל השלמה כשהכריח דברכה טעונה כוס מפני דעת זה התנא, דבהדיא אסיקנא בגמ' דההיא בריתא ב"ש היא. אך הרמ' ז"ל כתב דברכה אינה טעונה כוס, ולפיכך לא הביא הא דאם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון. דלדידיה ודאי מה שאין לו אלא כוס אחד מבדיל עליו, ואחר כך יאכל ויברך ברכת המזון בלא כוס. אבל הביא הרב ז"ל ההיא דהיו מסובין בשבת בערב וחשך עליהם היום שמברך על הכוס ברכת המזון תחלה ואח"כ בשמים ומאור והבדלה כב"ה ואליבא דר' יהודה. ויש שואלין למה מברכין ברכת המזון והבדלה על כוס אחד, ואין מברכין ברכת המזון וקדוש על כוס אחד כדאמ' בערבי פסחים גבי היו מסובין בערב שבת וקדש עליהן וגמרו סעודתן מביאין לו כוס ראשון ואומ' ברכת המזון, ואחר כך כוס שני ומברך עליו קדוש היום, ובעי התם ולימרינהו אחד כסא, ושני ליה שאין אומרין שתי קדושות על כוס אחד, לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות. ולפי לשון הרמ' ז"ל בסוף הלכות שבת לא קשיא (מה) [זה] שברכת המזון וקדוש שתי מצות הם של תורה, וכל אחת ואחת חשובה וצריכה כוס בפני עצמה, אבל ברכת המזון והבדלה לא, דהבדלה לאו מדאורייתא ממש היא, וליכא משום חבילות אי מברך ליה עם ברכת המזון [א]חד כסא. ואית דמיתרצי דקדושי כיון דאפשר על הפת אי עביד ליה אחד כסא עם ברכת המזון הוי חבילות, כיון דאית ליה תקנתא אחרת, (כיון אפי' דאית ליה כוס אחר), אבל הבדלה דלית ליה תקנתא אחריתי, דהא לא מצי לאבדולי על הפת ליכא משום חבילות. ועתה יש לשאול מה טעם מקדשין על הפת ואין מבדילין על הפת. ופי' הראב"ד מפני שאין הקידוש אלא במקום סעודה, כדכתי' וקראת לשבת עונג במקום ענג שם תהא קריאה, וכיון שהיא במקום סעודה, מקדש על הפת כשהפת חביבה עליו, אבל הבדלה אינה (אלא) שעת סעודה, שכבר אכל כל היום ולא נתקנה אלא על היין. לפיכך אין מבדילין אלא על היין. דלית ליה אפי' חד כסא דחמרא במוצאי שבת, למיבת טוות כאמימר עד למחר, למחר מתרמי ליה חמרא או שכרא מבדיל עליה ואכל, ואי לא לא מתחייב (לא) אלא דאכיל, וסמך אהבדלה דתפלה כיון דאנוס הוא, אבל לא מבדיל לא אריפתא ולא אמיא. ואי מתרמי ליה חמרא אע"ג דאכל מבדיל עליה עד יום ג', דמתקרי בתר שבתא כדאיתא בפרק ערבי פסחים אבל אינו מברך לא על האור ולא על הבשמים משעבר ליל מוצאי שבת.
<h2>דף נב:</h2>
הרבה מאורות יש באור. פר"ש שהרבה גוונים יש בה מראה לבן ואדום וירוק, ולהכי אומ' מאורי לשון רבים. והראב"ד ז"ל פי' דהרבה תשמישי' יש בהנאת האור, שהוא צריך לאורה ולבשל ולהתחמם ולעשות בו כמה מלאכות, לפיכך מברכין על כל אור שהודלק לכל אלו, שלא נתמעט אלא כשלא הודלק אלא לכבוד בעלמא.
<h2>דף נג.</h2>
היה מהלך חוץ לכרך והריח ריח אם רוב גויים אינו מברך. הקשה הראב"ד ז"ל אפילו רוב גויים אמאי אינו מברך, והא אמרי' לעיל במסבת גויים עסקינן, דמשמע דוקא משום דמסבת גויים לע"ז, הא דגויים סתם מברכין על בשמים שלהם. ותירץ דאין ודאי בגויים אחריני דלאו במסבה קיימי מברכין עליהם, דלאו סתמן לע"ז, אבל הכא ריחא הוא דקא מירח, וסתם ריחא דקטורת היא, ואם רוב גויים בעיר קטרת של ע"ז היא.
היה מהלך בשוקי טבריה בערב שבתות וכו'. יש שאומרים שאף על זה נאמר יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא ועם מוציאי שבת בצפורי, משום דבטבריה היה דרכן שהיו זרירין מאד וטרודין בערב שבת להתקשט ולהתבשם לכבוד שבת. ובצפורי במוצאי שבת. ואיפשר שהיו עושין גם כן לכבוד שבת, כמו הבשמים שאנו מברכין עליהם במוצאי שבת.
שלא שבת ממלאכת עבירה. פי', דכיון דעשה בו עבירה אין ראוי לברך עליו, אבל אור של חיה ושל חולה או עששית שהודלקה מערב שבת, אפילו אכלו בליל שבת לאורה מברכין עליה למוצאי שבת אם לא כבתה, דלאו מלאכת עבודה היא.
גזירה משום גוי ראשון ומשום עמוד ראשון. פר"ש ז"ל אי שרית מגוי שהדליק משחשיכה, אתי לברוכי בדגוי שהדליק מבעוד יום, ובאותו עמוד עצמו שלא נתוסף משחשיכה (כמו) [כגון] שמברך עליו סמוך לחשיכה מיד. אבל הראב"ד ז"ל פי' הכי, גזירה משום גוי ראשון ועמוד ראשון, ובעמוד ראשון עשה בו מלאכה או שהדליקו בשעת אסור, ועמוד ראשון הוא הדולק עד שלא נעשה או שבא ראש הפתילה והוא שקורין מוקיץ.
לא קשיא הא לכתחילה הא לבסוף. פר"ש ז"ל בתחלת עשיית הסיד בכבשן כשמתחיל להדליק העצים יש שם עשן גדול ומכהה כל האור, אבל בסוף לאחר ששרפו האבנים רובן מדליקין אור גדול מלמעלה למרק שריפת האבנים ומשתמשין לאורה, וכן פי' גאון ז"ל. והראב"ד ז"ל הביא עוד פי' אחר, שבתחלה כלומר שעדיין היא תחלת הדלקת הכבשן מברך עליהן שאפשר שלא הודלק באיסור, דמששקעה החמה הדליקוה. אבל בסוף, כלומ' בגמר שאכתי אי אפשר שלא הודלק באיסור ואין מברכין עליו.
הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב. פי' [ר"ש] ז"ל כי איכא אדם חשוב, לכבודו הדליקוהו ואין מברכי' עליו, דלא נעשה אלא לכבוד בעלמא. וכי ליכא אדם חשוב להאיר הודלק ומברכין עליו. והראב"ד ז"ל פי' דכי איכא אדם חשוב לנהורא עבידי, ואי לא ליקרא דבי כנישתא עביד.
כל אחד ואחד מברך לעצמו מפני ביטול בית המדרש. פי' שכשאחד מברך לכולם הם צריכים [לש]תוק מגרסתן עד שיכוונו את כולן וישמעו ויענו אמן. אחד מברך לכולן משום ברוב עם הדרת מלך, פי', שההדור ההוא יותר גדול ונכבד כשנועדין כלם כאחד ועונין.
כל שלפניו מוציאין ביום. פי', כל מת ישראל שלפניו מוציאין נרות ביום, כמנהג מקצת מקומות שעושין כן באדם חשוב לכבוד, בלילה אין מברכין עליו. כלומר, על אור אותן הנרות שמביאין לפניו. ופי' הראב"ד ז"ל דבדאיכא סיהרא קאמר, כלומר שהיו לאור הירח, ואי לאו משום כבודו לא היה שם נר, אבל בלא סיהרא, ודאי על כל פנים לאורה הם צריכים, ולהאיר עשויין ומברכין עליהם.
ועל בשמים של מתים. מפרשים בירושלמי הדא דתימא בנתונים למעלה ממטתו של מת, אבל למטה ממטתו מברכינן, שאני אומר לכבוד החיים הם עשויים. ויש שאומר דלמטה ממטתו קורא לאחר המטה, ולמעלה ממטתו הם שלפני המטה.
<h2>דף נג:</h2>
גחלים לוחשות כל שאלו מכניס קיסם ביניהם דולקת מאיליהן ומברכין עליהן. כתב הראב"ד ז"ל והוא שמאירות כדי שיאותו לאורו, והא קמ"ל דאע"פ שאין אדם משתמש לאורו, מברכין עליהן.
אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו פליגי בה בגמ' רב יהודה ורבא דחד אמר לא יאותו ממש אלא כל שאלו עומד ומשתמש לאורו ואפילו במקום רחוק, כלומר אין צריך שיתקרב אל הנר ויעמוד בסמוך לו, אלא אפילו הוא רחוק ממנו מברך עליו, ובלבד שיהא נר יפה וראוי להשתמש בו. ורבא אמר יאותו ממש. כלומר, שצריך שיהא סמוך לאורו, כדי שיהא יכול עתה ליהנות ולהשתמש בו. וגאון פסק הילכתא כרבא, והריא"ף לא הביא דברי רבא בביאור, שסמך משום דסתמא דמתני' כותיה, וה[א] דעולא וחזקיה נמי אליביה דרבא קיימי, והכי קאמר וכמה צריך שיהא סמוך לנר בשעה שיברך עליו, כדי שיכיר בין איסר לפונדיון, כלומר, שדומין קצת זה לזה. וחד אמר כדי שיכיר בין מלודמא של טבריה וכו'. פי' מטבעות שהן דומות זו לזו. ואיכא מאן דמפרש יאותו ממש עד שישתמש לאורו ממש, ומביאין ראיה מהגדה דבראשית רבה דאמר מנין שאין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו שנאמ' וירא אלקים את האור ויבדל אלוקים וכו'. וכתב הראב"ד ז"ל שזה הפי' טעות הוא בידם, שהב"ה לא נשתמש לאורו, שהאורה שלו היא אלא שראה האור שסמוך שהאורה עמו היא כדכתיב ונהורא עימי שרי. וכיון שהאדם קרוב אל האור זהו ממש, וזהו עד שישתמש לאורו דקתני בברייתא כי מיד הנשמה נהנית ממנו.
אין מחזירין על האור כדרך שמחזירין על כל המצוות. כלומר, שאם לא יזדמן לו אור במוצאי שבת אין צריך לחזר אחריו ואין מעכב ההבדלה. וכתב הראב"ד ז"ל דהוא הדין לבשמים שאין מעכבין כלל, ומותר לטעום ולאכול לכתחילה, בלבד שיברך בורא פרי הגפן והבדלה על הכוס, אע"פ שאין מברך לא על האור ולא על הבשמים, כיון שאין לו נר ובשמים. אבל במוצאי יום הכפורים צריך לחזר על אור ששבת מפני שהפסיק בהנאתו ועכשיו כשחוזר להתר הנאתו צריך לברך עליו. וכן כתב הראב"ד ז"ל. וכן אם אין לו יין במוצאי שבת, או שאין יכול להבדיל על הכוס כגון שחל ליל תשעה באב במוצאי שבת מברך על האור בלא כוס כשרוצה להשתמש לאורו, כגון כשרוצה לקרות מגלת איכה בבית הכנסת. אבל יש בין הבדלה ונר ובשמים אם עבר מוצאי שבת, שמבדיל והולך עד סוף יום ג', אבל (לא) על האור אינו מברך משעבר ליל מוצאי שבת. והוא הדין לבשמים וכן כתב הראב"ד ז"ל. ויש שואלים למה מברכין בשאר ימות השבוע על הבשמים בכל פעם ופעם שנהנין מהם, ועל האור אין מברכין אלא במוצאי שבת בלבד, דודאי זו וזו ברכת הנאה הן. ויש לומר דברכת הבשמים יש לה הפסק כשפסק הריח וכל פעם ופעם הנאה מיוחדת היא, וצריך ברכה. אבל הנאת האור אין לה הפסק, דכל הימים צריך לאור, או לבשל או לחמם או להאיר, ואפילו בשעה שאין משתמש בו לא הפסיק דעתו ממנו, מה שאין כן בבשמים. ומפני שעל כרחו מפסיק הנאת האור ביום הכפורים הצריכו לברך עליו במוצאי הכפורים, והוא הדין למוצאי שבת. ועוד טעם אחר במוצאי שבת מפני שבו תחלת ברייתו, כדאמ' בהגדה על אדם הראשון כשראה שחשך במוצאי שבת אמ' אוי לי שסרחתי עולם חשך בעדי ונתן הקב"ה בינה בלבו ונטל שני רעפים [והקישן] והוציא מהן אור וברך עליו, ונסתכל בגופו וראה עצמו ערום מלבד [הצפרנים לכן] נהגו להסתכל בצפרנים. והשתא דאתינן להכי יש לתמוה על מי שלא [נהנה] מן אור במוצאי שבת ולא ברך עליו, למה לא יברך עליו כשיצטרך לו ויהנה ממנו. וקרוב הדבר לומר שודאי יברך עליו, וכשאמרו חכמים דממוצאי שבת ואילך כשיבדיל מבדיל ברכת הבדלה בלבד, אבל לא על האור, יש לומר דהתם ודאי איירי שברך על האור במוצאי שבת בלא כוס, וכן הוא חובתו כשישתמש בו מיד, כמו שכתבנו על ליל ט' באב כשחל במוצאי שבת שמברך על האור כשרוצה לקרות איכה. וכן היו מרבותי' יש שהיה מפזרן, כלומ' כל אחת בשעתה, כלומר על האור כשיזדמן וכן על הבשמים והיין. והשתא נהוג כולי עלמא לכנסן על הכוס ולחזר על כולן שיהיו לפניו בכל מוצאי שבתות, דהלכה כר' יהודה דאמ' סודרן על הכוס. וברייתא נמי דקא מייתי הוא אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת, לא אתי אלא למעוטי שאין צריך לברך כל יום ויום אלא במוצאי שבת על כל השבת, אבל לא למעוטי שאם לא ברך עליו במוצאי שבת שוב לא יברך עליה בכל אותה שבת. ועוד, דהא אוקימנא לה דאתי למעוטי אור היוצא מן העצים ומן האבנים שמברכין עליו במוצאי שבתות, אבל לא במוצאי יום הכפורים. וטעם הוא, משום דביום (יום) הכפורים אין מברכין על האור אלא מפני שפסקה הנאתו ביום, ועכשיו הותרה לו, ולפיכך מברך עליה, וצריך אור ששבת מפני זה, ואור שיצא מן העצים ומן האבנים לא שייך ביה שבת, אבל במוצאי שבת אין מברכין עליו מפני טעם זה, ולכך אין צריך אור ששבת. ועוד, מברכין מפני שתחלת ברייתו הוא, וזה שיצא מן העצים ומן האבנים הוא כעין זה שהיא תחלת ברייתו, כמו שכתבנו על אדם הראשון שנטל שני רעפים והקישן זה בזה ויצא מהן אור. ויש שאומרים דבאור היוצא מן העצים והאבנים, נמי מעמוד ראשון ואילך נמי מברכין עליו אפי' במוצאי יום הכפורים, כדאמ' במוצאי שבת על גוי מגוי, ואינו אלא גזירה משום גוי ראשון ועמוד ראשון.
מי שאכל ושכח ולא בירך ברכת המזון. מסקנא אליבא דבית הלל דבשוכח יברך במקום שנזכר ודיו, ובמזיד יחזור למקום שאכל. מיהו אפילו מזיד אם ברך במקום שנזכר יצא, וכן כתב הרמ' ז"ל. ובשוכח נמי אם חזר למקום שאכל הרי זה משובח, מדאיתי הריא"ף ז"ל מעשה דהנהו תרי תלמידי, ומר רב נחשון ז"ל כתב דכיון דקיי"ל דפת ומיני דגן טעונין ברכה לאחריהם במקומם, כדאמ' בערבי פסחים ש"מ מיהא דהלכה כב"ש דבין בשוגג ובין במזיד יחזור למקומו ויברך.
עונין אמן אחר ישראל מברך. פי', אפילו לא שמע כל הברכה אלא החתימה בלבד. ובגמ' מוקים לה כשלא אכל אם היה ברכת המזון, דאי אכל, אי לא שמיע כל הברכה היכי נפיק. וזה כלל גדול לכל ברכה שהוא חייב, ורוצה לצאת בברכת חבירו, צריך שישמע אותה כולה.
ואין עונין אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה, שמא להר גריזים שהיתה בו ע"ז [של] כותים, כדאמרי' התם דמות יונה מצאו התם בראש הר גריזים. ומכל מקום שמעינן מהנך דאחר כל ברכה שישראל מברך, צריך השומע לענות אמן, ואפילו בברכה שלא נתחייב בה.
אבל בעדן דקא מפטרי נפשיהו עונין. משמע שפי' הריא"ף ז"ל כפי' הראב"ד ז"ל, כלומר, בעת שהתינוקות מברכין לפטור נפשם מברכת המזון או שאר ברכות שחייבין בתורת חנוך. אבל ר"ש ז"ל פי' בעדן מפטרינהו בברכות שמברכין התינוקות על ההפטרה כשמפטירין בבית הכנסת. וכתב הראב"ד ז"ל דהא פי' לא דייק, דאם כן אפי' בתורה נמי, דהא תנן קטן קורא בתורה ומתרגם, ומילתא פשיטא היא דהא במקום גדולין הן עולין.
והא דאמרי' לעיל העונה אמן בכל כחו קורעין גזר דינו. פי' בכל כחו, בכל כונתו. ופי' הפסוק בפרע פרעות בישראל, משמע דפרעות הוא כמו פריעות, לשון קריעה, דאי לאו הכי לא יכלי' למילף מהאי פסוקא.
והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים. יש גאונים שכתבו דמים אחרונים נמי מברך עליהם על רחיצת ידים. והריא"ף ז"ל ושאר גאונים והרמ' ז"ל גם כן כתבו דאין מברכין עליהם. והראב"ד ז"ל הכריע את דבריהם, ואמ' כיון דמים ראשונים ומים אחרונים אחד קרא אסמכינהו, מאי טעמא מברכין על ראשונים ולא על אחרונים, אלא כשאכל תבשיל שידיו מזוהמות בו (ו)מברך על רחיצת ידים, כיון שידים מזוהמות פסולות לברכה, ההיא רחיצה ודאי מצות חכמים וטעונה ברכה, אבל אם אכל פת חריבה או תבשיל שאין ידיו מזוהמות בו כלל, אין טעון רחיצה אלא משום מלח סדומית, ודיו לדחוק אפילו לאחר ברכת המזון, לפיכך אין מברך עליה, שאין זה אלא כמי שמסנן את היין משום גילוי, דאינו עושה אלא לצורך עצמו להנצל מן הסכנה, שאין לו לברך על הסנון. וכן ביאר הרמ' ז"ל. ועוד יש חילוק אחר שרחיצה הנעשית משום ידים מזוהמות אין מעכבת אלא על מברך ברכת המזון מפני הכוס, אבל שהיא משום מלח סדומית היא צריכה לכל האוכלין אחד המברך ואחד האחרים. ורב אחא ז"ל כתב בשאלתות שלו דכל דבר שהיה קרב לגבי המזבח אינו קרוי מזוהם השאר נקרא מזוהם. כתב הריא"ף ז"ל גרסי' בפרק כל הבשר וכו' איכא בינייהו קינסא. פי' עצים, פי' להך לישנא דאמ' אין נטלין אלא בכלי אפילו איכא קנסא נמי לא. להך לישנא (א)לא על גבי קרקע כיון דאיכא קינסא הא לאו (הכי) על גבי קרקע נינהו.
לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל. פי' כגון בין דגים ובשר או כגון בין גבינה לדגים. אבל בין תבשיל לגבנה, פי' בין תבשיל של בשר לגבנה שאכל, חובה, דכיון דהקדים לאכול הגבנה מותר לאכול אחריו בשר בנטילת ידים וקינוח הפה, כדאיתא התם בפ' כל הבשר. ויש מפרשים בין תבשיל של בשר ממש, כלומ' שנתבשל בו בשר אך לא אכל הוא מן הבשר כלל, ורוצה לאכול אחריו גבנה, חובה ליטול את ידיו משום שמנינות התבשיל שהוא מן הבשר, אבל אם אכל בשר ורוצה לאכול גבינה אסור אפילו בנטילת ידים לדעת כל הפוסקים.
ואי כייל מלחא בעי נטילת ידים. פי', שמדד מלח מלשון וימדו בעומר, דמתרגם וכלו בעומרא, וכתיב וכל בשליש עפר הארץ. למשקל מיניהו במנא כולי עלמא לא פליגי דאסור. פי', דנטילת ידים בכלי בעינן מים יפים וראויין. כי פליגי דפסק מיניהו בבת בירתא. פי' שחפר באר קטן והוא נקרא בת בירתא והמשיך שם ממי טבריא ורחץ ידיו לתוכן.
מכאן סמכו לנטילת ידים מן התורה. פי' דהכי קאמר קרא כל אשר יגע בו הזב או אדם אחר ש(אינו ו)ידיו לא שטף במים טמא, דאי ידיו לא שטף במים קאי אזב, מאי איריא למשטף אפילו שטף נמי. כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים. פי', משום דידים שניות הן, וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה. לא אמרו נטילת ידים לפירות אלא משום נקיות. פי', כשיודע בודאי שצריך לנקות את ידיו, אבל בסתם ידים לא, מה שאין כן בפת, שאפי' סתמן צריך נטילת ידים.
קידוש ידים ורגלים במקדש עד לפרק. פי' בידים עד לפרק שבין היד והזרוע, וברגלים עד הפרק שבין הרגל והשוק. לתרומה עד לפרק. פי', עד הפרק של תחלת האצבעות. לחולין עד הפרק, פי' הפרק של אמצע האצבעות הוא הפרק השני. ואסיקנא עד לפרק של תחלת האצבעות בין לחולין בין לתרומה. כלו', אף (עד) לחולין כמו לתרומה, לפי שפעמים שנוגע התבשיל עד לאותו הפרק השלישי. נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום. כלומר, מתנה בדעתו שתועיל לו אותו הנטילה כל היום כלו, בין לסעודה בין לתפלה. ודוקא כששומר את ידיו כל היום, הוא שיועיל לו התנאי, אבל אם לא שמר את ידיו, ונגע במידי דמיטנף לא מהני תנאי זה כלל. ובלא התנאי נמי אפילו שמר את ידיו כל היום, לא יפטר מנטילת ידים לסעודה. ולפיכך מי שמהלך בדרך ויודע שלא ימצא מים כשיצטרך להם, יטול ידיו בביתו ויתנה עליהם, ולובש בתי ידים שקורין גנטף, ויזהר שלא יחלוץ אותם עד שירצה לאכול (שי)[ולה]תפלל.
אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים. פי' אריתא תרגום של יאור, כלומר היאור הקצר שעושין לפני השוקת כגמת, וכשדולה המים מן הבור או מן הנהר שופך הכלי אל השוקת והמים נזחלין והולכין משם לערוגת הירקות, (או) [אין] נוטלין לידים בתוך אותה המזחלה משום דנטילת ידים [צריכים המים] שיבואו מכח אדם, ואותן המים מאיליהן רצין והולכים ולא מכח אדם, משנשפכו לשוקת. ולפיכך אי מקרב לגבי דולא, כלומר שמקרב את ידיו סמוך למקום שם הדלי, נוטלין ממנו לידים, דכח גברא איכא ואתו נמי ממנא, דכלי נמי בעינן.
ואי בזיע דולא וכו'. כלו', שנבקע הדלי ונשבר ככונס משקה, אין נוטלין ממנו לידים, דלאו מנא הוא. ולא היא התם דאתי משירי טהרה. פי' ודאי לכתחלה קפדינן אשיעורא דרביעית, אבל כשבא משירי טהרה, כלומר שבתחלה היה שם רביעית ונטל ממנו האחד ונשתייר ממנו לשני כשר, אע"פ שאין שם רביעית. מגופת חבית שנתקנה. כלומר, שהיתה נשברת וקצע שפתותיו עד שתקנו ונראה כלי והכירו ליטול ידים כשר, ואין בו משום שבר כלי. וכן בכפישה של עור שתקנו גם בסביבותיו שלא יראה שבר כלי כשר, כיון שכלים אלו היה תחלתן לתשמיש של משקין.
מהו למיכל במפה. פי', שאם אין לו מים ליטול ידיו מהו שיכרוך ידיו ויאכל. ומסיקנא דמותר. וכן כתב הרמ' ז"ל. והוא הדין למי שהוא אסטניס לאכול בידיו כשיש לו גרב. והלכתא אוכל מחמת מאכיל צריך נטילה לאוכל ולא למאכיל. וכתב הרמ' ז"ל דהוא הדין למי שאוכל במגריפה שצריך. ולא פליגי הא דאיכא אדם חשוב. פי', כי איכא אדם חשוב הוא שאין השמש צריך לברך על כל פרוסה ופרוסה, שבטוח הוא שיתנו לו מכלן, ועל דעת כן ברך בתחלה.
מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה. פי', דקיי"ל מים ראשונים מטהרין את הידים, שניים מטהרין את המים, כלומר שהמים ראשונים הן עצמן טמאים מחמת הידים, ושמא הראשונים יצאו חוץ לפרק העליון והשניים שמא לא עברו חוץ לפרק אלא עד הפרק שהם שיעור מקום הנטילה, ונשארו המים הראשונים שהיו טמאים חוץ לפרק, ואם ישפיל ידיו למטה ויחזרו לתוך הפרק ויטמאו את הידים. לפיכך צריך שיגביהם למעלה כדי (שיתגנבו) [שיתנגבו] שם, או יתקנהו ולא יחזרו למטה. אבל מים אחרונים צריך שישפילם למטה, כדי שיזובו מהן כל המים המזוהמין שבהם, ולא ישאר מהם על הידים כלל.
כל האוכל בלא ניגוב כאלו אוכל לחם טמא, פי' דכל פת ושאר אוכלין שנוגעין בידים שאינן נגובות, הוא נמאס, ומצינו בזה הפסוק שקורא לחם טמא כשהוא נמאס, שכבר אמר בגללי צואת האדם תעוגנה, ואומר ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא. כתב הרמ' וכל הנוטל ידיו באחרונה מנגב את ידיו ואחר כך נוטל כוס של ברכה.
יוצא אדם להשתין מים וכו'. פי', אם היה בתוך סעודה, והוצרך לצאת להשתין מים, נוטל ידו אחת, ואין צריך נטילת שתי ידיו. דבר עם חברו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס. פי' דכיון דהפליג, שמא הסיח דעתו מידיו. ולא יטול מבחוץ אלא מבפנים, כלומ' אחר שיחזור למקומו, כדי שיראו המסובין שחזר ונטל ידיו.
<h2>דף נד.</h2>
הרואה מקום שנעשו בו נסים מברך וגומ'. מוכח לה מקרא דכתיב ויאמר יתרו ברוך ה' וגו'. ואע"ג דיתרו בההיא שעתא לא היה רואה את המקומות. כיון שהיה רואה משה וישראל שהיו באותן הנסים היה חביב לו כאלו היה רואה את המקומות. ומסקנא, דאניסא דרבים כולי עלמא צריכי לברוכי, אבל אניסא דיחיד הוא ובריה ובר בריה חייבין, אבל כולי עלמ' לא מחייבי. ויש אומ' דהוא [הדין] באב שמברך על נס בנו ובן בנו, מיהו כו"ע נהי דחיובא ליכא, אבל רשות מיהא איכא, ואי בריך ליכא משום ברכה לבטלה. וכתב הראב"ד ז"ל דעל זה הראיה שבמשנה פעם ראשונה חובה משום הודאת הנס, מכאן ואילך רשות. ואותן ברכות שהן הודאה על הנס צריכין הזכרה ומלכות, אבל אותן שהן על נס אביו או רבו לא בעי מלכות כדאשכחן ברב חנה ורב יהודה דלא אמרו אלא בריך רחמנא דיהביך לן והיא הזכרה בלבד. והאי דאמר ברואה את חבירו לאחר שלשים יום שהחיינו, וברואה אחר י"ב חדשים מברך מחיה המתים, התם רשות הוא דהוי אבל חובה לא הוי. ואיירי נמי באוהבו או קרובו החביב לו ושמח בראייתו ואעפ"כ אותן הברכות לא מקרו חובה, אלא רשות כראיית קרא חייא. וכן כתב הראב"ד.
<h2>דף נד:</h2>
ארבעה צריכין להודות יורדי הים. אע"פ שהתנא לא מנאן על סדר המקראות, איפשר שהתנא מנה המסוכן ביותר דהוא יורדי הים, והכתוב מנה הרגיל תחלה, דהוא הולכי מדברות.
רב יהודה חלש וכו'. מקים לה דהוו עשרה וענו אמן. הקשה הראב"ד ז"ל רב יהודה גופו (כי) [מי] מצי פטר נפשיה מהאי ברכה בעניית אמן שהרי... דהא אינהו לא אמרי בה מלכות, אלא בריך רחמנא בלבד. ותירץ דבהנך ברכות דלא קביען מקילינן בהו ונפיק אע"ג דלא אמ' מלכות, וראיה לדבר ברכת זימון שאין בה הזכרה ולא מלכות. וכן תמצא בתפלת הדרך שאין בה מלכות.
שלשה צריכין שימור. פר"ש ז"ל משום מזיקין דמגרו בהו, ואיפשר דלאו טעמא דכלהו שוה דחולה וחיה צריכין שימור ודאי מפחד חולשא שלא תארע בהם פתאום וחתן וכלה משום יחוד.
<h2>דף נה.</h2>
כוס של ברכה דכתיב ואברכה מברכך. פירוש, כשהאורח מברך, צריך לברך בעל הבית, וכשאינו רוצה לברך כדי שלא יברכהו אינו מתברך.
אין מעמידין פרנס על הציבור עד שנמלכין בציבור שנא' ראו קרא יי' בשם בצלאל. ואמרי' בגמ' למה נקרא שמו בצלאל על שם שאמ' לו משה שמא בצל אל היית וידעת, פי', כשצוהו משה לעשות הכלים קודם עשיית המשכן, ואמ' לו בצלאל כלים שאעשה להיכן אכניסם, (שכן) [שמא כך] אמ' לו הקב"ה עשה לך משכן ואחר כך ארון וכלים ואמ' לו הן והודה לו שכן צוהו. יש תמהים, היאך הודה לו שכך נצטווה בצואה ראשונה שבאר לו בסדר ויקחו לי תרומה נאמרה עשיית ארון וכלים תחלה ואחר כך המשכן. ותירץ הראב"ד ז"ל ההפוך שהפך בצלאל למשה מעשה המשכן לא נודע אצלנו, אלא מפני שראינו אותו בויקחו לי תרומה בענין אחד ובויקהל בענין אחר, בין בצואה בין בעשיה, ונודע כי המעשה הראשון שנ' בויקחו לי תרומה היה ספור משה לבצלאל, ואחר כך שתקן בצלאל הדבר למשה צוה אותו לישראל כי אין נכון שנתלה הטעות על הבורא יתעלה וכו' ע"כ. ואני אומר כי באמת הדיבור הראשון של סדר ויקחו לי תרומה הוא דבור על אפניו, והשם יתעלה הוא אמ' למשה על הסדר ההוא והקדים עשיית הארון וכליו לכל, כי הנכבד שבכל המעשה ההוא היה הארון מפני לוחות העדות והתורה הנתונה בו, וגם הכפורת והכרובים שעליו ששם כבוד השכינה שורה, כמו שאמר ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים, והוא היה העקר, וכל שאר הענינים היו טפלים, לכך היה צריך להקדימו בצווי הראשון, ועל אותו הסדר ששמעו משה רבינו הוא שסדרו לבצלאל. ואעפ"כ בצלאל לטוב התבוננותו, אמ' למשה רבנו כי מפני שהוא עם שאר הכלים היה הנכבד, יהיה כבודו שיעשה המשכן תחלה, כדי שיהא המקום מוכן להניחו שם בקדושה תכף [עם] גמר עשייתו, וזהו שאמ' לו משה שמא בצלאל היית ובחנת כונתו כי להראות כבודו וגדולתו הוא שהקדימו לא לכונה שתקדם עשייתו.
<h2>דף נח.</h2>
הרואה אוכלוסי ישראל אומ' ברוך חכם הרזים. ענין הברכה הוא, לפי שהוא יתעלה ברא כל אותן האכלוסין, אין צורתו של זה דומה לזה, ואין דעתו של זה כדעתו של זה, והוא בוחן לבבו וסודו של כל אחד ואחד.
<h2>דף נח:</h2>
ברוך אשר יצר אתכם בדין וכו'. ברכה זו לפי שהיא התעוררות גדולה לאדם להזכירו החיים והמות, והתוחלת לתחיית המתים אחר המות, לפיכך קבעוה במטבע ארוך ופותח בברוך וחותמת בברוך, וצריכא הזכרה ומלכות. אבל ברואה קברי אומות העולם, אין צריך אלא להזכיר ולהבין כי אבדה תקותם ונגזרו להם, לפיכך לא קבעו בה פתיחה ולא חתימה, אלא הזכרת דברים בעלמא.
הרואה את חברו לאחר שלשים יום מברך שהחיינו. פי' בחבירו שהוא שמח עליו ונהנה בראייתו. וברכה זו אינה חובה אלא רשות היא לו, וכן דעת הראב"ד ז"ל.
הרואה את הכושי פי', שחור הרבה. ואת הגיחור. אדום הרבה. הלווקן לבן הרבה. והפתירוש. פי' רחב הראש הרבה ומשונה לגנאי משאר בני אדם. והברדניקוס. פי' בעל (הארוך) [הערוך] שארוך בקומה יותר מדאי, אומר ברוך משנה הבריות אפילו היה נכרי. אבל החגר והסומא והקטע ומוכה שחין שאו' ברוך דיין האמת, זה אינו אלא אם כן היה אדם שהוא מצטער עליו, אבל על נכרי לא.
על הזיקין ועל הרוחות ועל הרעמים אומ' ברוך שכחו מלא עולם. פי', לפי שדברים אלו חזקים עד מאוד, ונראין ונשמעין למרחוק מרח(ו)ק גדול כאלו מלאו העולם. ומפ' בירושלמי דוקא בטורדין, כלומר, כשהן תדירין וסמוכין מבלי הפסק גדול הוא שאין מברך עליהן אלא פעם אחת ביום, אבל במופסקין מברך על כל פעם ופעם.
<h2>דף נט:</h2>
הרואה חמה בתקופתה. פי', בתחלת המחזור של כ"ח שנים שהתקופה בתחילת ליל רביעי, שבו נתלו המאורות, כשרואה אותם ביום רביעי בבקר מברך עושה בראשית. ובאור ענין זה כך הוא אמרו חכמים כי שבעה כוכבי לכת הם כוכב צדק נוגה שבתאי חמה לבנה מאדים, וסימנך כצנ"ש חל"ם ראשי לילות, וכל אחת חוזרין חלילה כל הלילות וכל הימים, ואמ' כי כצנ"ש חל"ם ראשי לילות וסדורן כל"ש צמח"ן. חל"ם כצנ"ש ראשי ימים וסדורן חנכ"ל שצ"ם. ומזה נודע לך שתחלת ליל רביעי הוא שבתאי. ועוד צריך לידע כי ימות החמה מתחלת גלגל מהלכו ועד סופו הם שס"ה יום ורביע, ומתחלק לד' תקופות שוה, ונמצאו ימות התקופה צ"א יום ועוד ו' שעות ומחצה, וצ"א יום הם שבועיות, ואלו לא היתה שם מותר היתה התקופה השנייה ברגע הראשונה וכן שלישית ורביעית, אבל מפני זה המותר, נדחית כל אחת מרגע אותה שלפניה ז' שעות ומחצה, ונמצא לבד ד' תקופות השנה הם שלשים שעות שנדחת תקופת ניסן השניה מאחד הראשונה של ניסן שהיתה, וכן כלן. וצא וחשוב מהתקופה הראשונה של ניסן שהיתה ליל ד', לא תחזור להיות בתחלת לילה כלל עד סוף ד' שנים, והם נקראים מחזו' קטן. ולא תמצא לעולם שתחזור להיות בתחלת לילה לתחלת ליל רביעי כמו הראשונה עד סוף כ"ח שנים, ולכך נקראים מחזור גדול. והלכך הרוצה לידע אימתי תחזור לתקופה הראשונה, דהיינו לתחלת ליל רביעי, יחשוב כל שנות העולם מבריאת עולם ועד השנה ההיא, וישליכם כלם מכ"ח לכ"ח, והשנה ההיא שתהי השנה כ"ח, בזמן חשבונו היא השנה שהחמה בתקופתה בתחלת ליל רביעי, כמו שהיתה הראשונה.
וכן לבנה בתקופתה וכו' לשון הרמ' ז"ל וכן כשתחזור הלבנה בתחילת מזל טלה בתחלת החדש ולא תהיה נוטה לא לצפון ולא לדרום. וכן כשיחזור כל כוכב וכוכב מחמשה כוכבים הנשארים לתחלת מזל טלה, ולא תהיה נוטה לא לצפון ולא לדרום, (וכל) [וכן] בכל עת שיהיה מזל טלה עולה מקצת מן המזרח, על כל אחד מאלו מברך עושה בראשית. ע"כ לשונות בפרקים מהלכות ברכות.
והא דאמרי' דברואה את הים הגדול לפרקים מברך עליו, ואמרי' לפרקים עד כמה עד שלשים. יש שואלין, מאי שנא בים וברואה את חבירו דלא יהא הפסק לחזור ולברך אלא בשלשים יום, ובזיקין וברעמים אמרי' לעיל אפי' יום אחד מברך כמה פעמים, ובלבד שלא יהיו טורדין, אלא שיהא קצת הפסק ביניהם. וי"ל, דשאני הנך דחוזר ורואה מה שכבר ראה בתחלה, ואינן חדוש אצלו, אלא בהפסק שלשים יום, אבל זיקין ורעמים דאחריני נינהו, בכל פעם הרי חדוש אצלו, וצרי' לברך במעט הפסק ביניהן, אבל כשהן טורדין הרי הן כברק אחד או כרעם אחד.
קצרו של דבר על שלו מברך שהחיינו, ועל שלו ועל של חברו מברך הטוב והמטיב. ולהכי פסקי' דעל הגשמים מברך שהחיינו אם יש לו קרקע שהוא מיוחד לו לבדו, ואם הוא משותף עם אחרים מברך הטוב והמטיב, ואם אין לו קרקע כלל מברך מודים אנחנו לך וכו' ואילו פינו וכו'. וכל הנך ברכות בגשמים מרובים והוא לכשיוצא חתן לקראת כלה, פי' שהטפה של מטה באה כנגד של מעלה. ויש מפרשים שמתערבות מרוצת המים של דרך זו עם אותה שבאה כנגדה מן הדרך האחרת. ולפי סוגיה דגמ' ה"ה נמי דבשינוי דאמרי' דמברך הטוב והמטיב, ה"מ כי איכא בני חבורה בהדי דהוי נמי לו ולאחרים. והא דאמרי' דעל הגשמים אינו מברך אלא הנך ברכות, הני מלי בגשמים דלא גזרו עליה בתחלה תענית, אבל בגשמים שגזרו עליהם בתחלה תענית ונענו, אומרים עליהן הלל הגדול כדאיתא במסכת תענית. או איפשר שעליהן נמי כשירדו עד כשיצא חתן לקראת כלה מברכין עליהן הנך ברכות וחותמין, ולכשיגיע בין הערבים חוזרין ואומרין הלל הגדול, וכן עיקר לדעת הראב"ד.
בנה בית חדש וקנה כלים חדשים מברך שהחיינו. מפרש בירושלמי לא סוף דבר חדשים אלא אפילו שחקים, חדשים הם לו. פי' וחדשים למעוטי מכרן וחזר וקנה אותם, כמו שאמרו באשה חדשה למעוטי מחזיר גרושתו שאין חוזר עליה מעורכי המלחמה. וברכה זו יש אומ' שמברך אותה כשילבש הבגד או ישתמש בכלים או ישתמש בבית, כי אז היא הנחתו. והראב"ד ז"ל כתב כי מיד שקנה הכלים או שבנה בית חדש ראוי לברך, שמיד הוא שמח עליו כמו שמברך על הגשמים מיד, ואע"פ שעדיין אינו נהנה בהן. ירושל' אמ"ר אבון קנה אמר שהחיינו, נתן לך במתנה אומר הטוב והמטיב, לבש או' ברוך מלביש ערומים. מכלל דלדעת הירושלמי מברך מיד שקנה, ועוד כשילבש המלבוש, וזה אינו כגמרא דילן. ועוד כי הטוב והמטיב אינה אלא באלו שיש לו שותפות.
<h2>דף ס.</h2>
אמר רב הונא לא שנו אלא שאין לו כיוצא בהן וכו'. כתב הראב"ד ז"ל דה"ק היא נסחא דוק', אמר רב הונא לא שנו אלא שאין לו כיוצא בהן, אבל יש לו אינו מברך. פי' מפני שהנאתו מועטת, ור' יוחנן אמ' אפי' יש לו מברך. פי', מפני שהוא שמח שזכה לקנות, וחביב עליו יותר מירושתו, הואיל והוא תחלת מקנתו בחפץ זה.
מכלל דקנה וחוזר וקנה דברי הכל אינו מברך, והוא שיש לו אותו הראשון. לישנא אחרינא אמרי' (לא) אמ' רב הונא לא שנו אלא שלא קנה וחזר וקנה כיוצא בזה אע"פ שיש לו מירושה כזה, הואיל ותחלת מקנתו הוא, אבל קנה וחזר וקנה אינו מברך. ור' יוחנן אמ' אפילו קנה וחזר וקנה ויש לו כאותן כלים שקנה עכשיו חייב לברך, מכלל דיש לו ולא קנה וחזר וקנה דברי הכל צריך לברך. וקיי"ל כר' יוחנן וכהאי לישנא. ובהלכות הר"י ז"ל נראה שיש הפוך בגרסי', אבל לענין הפסק שתיהן יוצאות בפתח אחד. וכתב עוד הראב"ד ז"ל שזאת הברכה חובה היא שהנאה לו כאכילה ושתיה, אבל מכל מקום אינה צריכה מלכות, שאינה חשובה מהודאת רפאות חולי.
המברך על הרעה מעין הטובה הרי זו ברכת שוא. מפ' בגמ', כגון שבא שטף מים על שדהו שרעה היא לו ששטף זרעיו, והוא מברך מעין על הטובה משום דלסוף מסקא ליה ארעא שירטון. וכן שמברך על הטובה מעין הרעה, כגון שרואה מציאה שהיא טובה לו, וברך עליה מעין על הרעה, דהיינו דיין האמת מפני פחדו על המלך שיטלה הימנו, כל זה הוא ברכת שוא, שאין מברך על העתיד אלא מה שהוא עתה.
<h2>דף ס:</h2>
רופא כל בשר ומפליא לעשות. אמרי בהגדה אדם נותן מאכלין ומשקים לתוך החמת צורך את הנקב התחתון שלא יצאו משם, והאדם פתוח מלמעלה ומלמטה ואוכלין ומשקין שמורי' לתוכו. ועוד אמרי' אם אדם נופח את הנוד אם אינו צורר מלמעלה ומלמטה הרוח יוצא, וזה פתוח בכמה נקבים והרוח שמור בתוכו וזהו מפליא לעשות. ולפי זאת הברכה של נקבים נתקנה על ענין הכרחי לאדם שאי אפשר לחיות בלתו, ורפואתו ובריאות גופו תלוי בזה, תקנו אותה במטבע ארוך ופותחת בברוך וחותמת בברוך. וכן ברכת המפיל חבלי שינה, לפי שענין השנה גם כן הוא חק קבוע לגוף לפי טבעו ומנוח ומרגוע מיגיעו, מלבד התועלת המגיע בו מעכול מזונו, כמו שהכין בורא הטבעים יתעלה, לפיכך קבועה גם כן במטבע ארוך ופותחת וחותמת בברוך.
ממלא להו באספרמקי ומיני מגדים וכו'. פי', שהיה אוכל כמה פעמים מיני בשמים ומיני מגדים, ומברך על כלן עד שישלים המאה ברכות.
ולכי מתער תקנו לברך אלהי נשמה. שהיא שבח לשם יתע' שהחזיר לו נשמתו לתקפה, לפי שבעודו ישן היה דומה לפני מת, ועכשיו החיה אותו. ומפני שהיא כעין סמוכה לחברתה שבאה אחר השינה כענין אותה שלפניה, לפיכך אינה פותחת בברוך. ותכף שנעור נתקנה לברך אותה, אלא שלא נהגו כן, מפני שהוא ערום ועוד שאין ידיו נקיות. וכן ברכת אשר נתן לשכוי בינה, וכל אלו שאר הברכות כגון פוקח עורים ומלביש ערומין, כלן לפי לשון הגמ' משמ' שראוי לברכן בשעת מעשה, ואפילו בעודנו על מטתו, וכן קודם נטילת ידים, וכן דעת הרמ' ז"ל. אלא שהגאונים החמירו בזה והנהיגו לסדר את כלן אחר שנטל ידיו, כדי שיברך בטהרה ובנקיות. ועוד כתב הרמ' ז"ל שאם לא עשה המעשה לא יברך הברכה, כגון אם לא שמע התרנגול לא יברך ברכת השכוי ואם ישן כל הלילה והוא לבוש לא יברך מלביש ערומים. וכן באחרונות. ורב נטרונאי ורב עמרם ושאר גאונים הנהיגו לסדר את כלן ולברך אפילו לא עשה המעשה שלא על עצמו בלבד הוא מברך אלא על כל העולם הוא מברך את השי"ת שעשה אלו הטובות והחסדים תמיד לכל.
<h2>דף סא:</h2>
המפנה בכל מקום לא יפנה מזרח ומערב אלא צפון ודרום וכו'. מסקנא דהלכה כר' עקיבא דאוסר אפילו בחוצה לארץ, ואפילו בזמן הזה, ליפנות מזרח ומערב. דבהא פליגי אתנא קמא דלא אסר אלא בארץ, ואיהו אסר אפילו בח"ל, ותרוייהו אסרו אפילו בזמן הזה, מדחזינן דפליג ר' יהודה ואמ' בזמן המקדש אסור שלא בזמן בית המקדש שרי, מכלל דאינהו אפילו בזמן הזה אסרי, והלכתא כותיהו. וכן כתב הרמ' ז"ל בהלכות בית הבחירה פ"ז.
רבא הוה רמיין ליה לבני מזרח ומערב. פי', היו מוכנים לו לבנים בשדה. והיו מונחות ארכן ממזרח למערב, כדי שישב עליהם לרחבן, ויהיו פניו לצפון או לדרום.
אזל אביי אפכינהו כלומר הפכן, שיהיו מונחות מצפון לדרום, כדי לראות אם ישב עליהן ממזרח למערב. ועל רבא תרצינהו. כלומ' החזירן כמו שהיו מתחלה ממזרח למערב, כדי שישב מצפון לדרום. להודיעו שהלכה כר' עקיבא דמזרח למערב אסור אפילו בח"ל ואפי' בזמן הזה, ולא שנא פניו למזרח או למערב הכל אסור, דמ"מ או ערותו או אחוריו כלפי המקדש, וצריך להזהר בזה. ויש שאומ' דדוקא בבקעה או בשדה שהוא מקום מגולה, והוי זלזול כלפי הקדש, אבל בבתי כסאות שבבית אין שם קפידא. ויש להקשות על זה דאמ' ונכנסתי אחר ר' יהושע לבית הכסא, מכלל דבבית הוה, ואפ"ה למדתי שלא יפנה מזרח ומערב. ויש לתרץ שמא נכנס בבקעה או בשדה. אך הרמ' ז"ל לא חלק בזה.
<h2>דף סב.</h2>
איזהו צנוע הנפנה בלילה כדרך שנפנה ביום. פי' בצניעות, אע"פ שאין אדם רואהו.
<h2>דף סג.</h2>
כל חותמי ברכות שבמקדש וכו', שהיו אומרי' במקדש ברוך יי' אלהי ישראל עד העולם גאל ישראל, וכן בסוף כל הברכות, והעם עונין ברוך שם כבוד מלכותו, כדאיתא במס' תענית, התקינו בימי עזרא, שיהו אומרים מן העולם וכו', וכל כך למה לפי שאין עונין אמן במקדש. פי', וכמה שהעונין מאריכין כן המברכים מאריכין, כדכתיב בעזרא ויקם על מעלה ישוע וקדמיאל וגו' ויזעקו בקול גדול ויאמרו הלוים ישוע וקדמיאל קומו וברכו את ה' אלוקיכם מן העולם ועד העולם. ויברכו שם כבוד מלכותך ומרומם על כל ברכה ותהלה. פי', קומו וברכו אמרו למברכין, ויברכו שם כבודך אמרו לעם העונין, והיינו ברוך שם כבוד מלכותו. ומדאמר ברכו מן העולם ועד העולם, ואמ' ויברכו שם כבודך, משמע דמן העולם ועד העולם היה ציווי לאותה [שעה] ומשם ואילך אבל ויברכו שם כבודך, משמע, שכבר נהגו לומר כן. ודוקא לתפילה, אבל לשאר ברכות לא היו מאריכין לא המברכין ולא העונין, שהרי מצינו בעזרא עצמו כשמברך על התורה ענו ואמרו אמן, כדכתיב ויברך עזרא את יי' וגו' ויענו כל העם במועל ידיהם.
התקינו שיהא אדם שואל בשלום חברו. איני יודע מתי היתה זה [ה]תקנה. כי לא היתה תקנה זו אלא מפני שהיו אדוקין לע"ז, ואומ' הם כי לא להזכיר בשם יי', והחסידים שבהם היו מזכירין אותו אפילו בשאלת שלום, ובבית שני לא היתה אדיקות ע"ז, ואולי בימי בועז היתה תקנה זו ואע"פ שהיא מאוחרת במשנה. או שמא בימי יוונים היה, שהיו גוזרין על ישראל, וכשגברה ידם של בית חשמונאי תקנו זו, ולמדוה מן הראשונים שנאמר, והנה בועז בא מבית לחם. וכן בירושלמי משמע דבעז תקנה. ובתוספתא הזקנים הראשונים כשהיו רואין שהתורה משתכחת לישראל היו מבליעין אותה ביניה' שנ' והנה בועז וגו'. (פ"א) נראה שלא היתה תקנה זו מימי בועז, אבל החסידים שבדור היו עושין לעצמן.
אל תבוז כי זקנה אמך. ירושלמי אם ראית שנתישבו דברי תורה שבפיך אל תבוז להם. אמ"ר זעירא אם נזדקנה אומתיך עמוד וגברה כמו שעשה אלקנה שהיה מדריך את יש' לפעמי רגלים.
אמר רבא לא נצרכה אפי' לדבר עבירה. פי' כעין שאמרו גדולה עבירה לשמה וכו' במעשה יעל ובנות לוט.
<h2>דף סג:</h2>
שילדו ששה בכרס אחד. פי' הארון לא עמד בבית עובד אדום כי אם שלשה חדשים, ואיך ידע דוד כי ברכו אלוקים ברכה זו בעבור הארון, פרשו בירושלמי שהיו יולדות לשבעה וטמאה שבעה וחוזרת ומתעברת ויולדת לשבעה וטמאה שבעה, ועולה לחשבון בכרס אחד, כי לשלשה חדשים העובר נכר, והן ילדו בשלשה חדשים כל אחת ששה בנים בשש לידות, לא שהיו כל הששה בפעם אחת ולא אפילו כתאומים. ונמצאו לשמנה כלות מ"ח בנים, ובעליהן שמנה והן נ"ו, וחמותיהן אשת עובד אדום גם כן ו' בנים, והם ס"ב לבית שכר אדום.
<h2>דף סד.</h2>
הנפטר מן המת. פי' שהיה מלוהו בדרך ונפטר מנושאיו, וחוזר לו אל יאמר למת לך לשלום, מפני שהקבר אין בו שלום ולא מלחמה, אלא שילך בשלום, והוא ברכה לו עם נושאיו שלא יקרא שום פגע רע בהוליכם אותו, כמו שנ' לאברהם ואתה תבוא אל אבותיך בשלום, שיהיה לו עד יום מותו ויעמוד ויקום לגורלו בשלום.
